נו, העלה לכם את הדופאמין ללחוץ על הלינק?
תקציר הפרק הקודם: קרצייתכם הנאמנה יצאה לבדוק את טרנד גמילת הדופאמין שסוחף את האומה. לא את האומה שלנו אבל הוא סוחף. היו לי הרבה חששות ודאגות (בנוהל, זה בילט אין עם הפולניות), וכעת הגיעה העת לחשיפה הגדולה- כיצד מסתדרת קרציית העל ללא שלל מסכיה? האם תגיע למסקנה שעדיף לה בלי מסכים? האם תחליט להעלות רמה וללכת לויפסנה במדבר? או שהכל יתברר כשטות גמורה? בואו אחרי.
פרק 2: שבת בבוקר יומן גמילה
9:00 - שבת בבוקר, יום יפה. קרציה מכינה לה המון קפה. רגע- מה עושים ביחד עם הקפה כשאין הודעות לבדוק? אבל מה אם מישהו חיפש אותי בפלאפון? אולי יש איזה תיוג מעניין בפייס? אני אומנם רגילה לשבת לבד בחושך אבל זה ממש לא פשוט כל ה-FOMO הזה. טוב, נגלה מחר איך העולם התמוטט בהעדרי.
אני יודעת! אני אנצל את הזמן וכבר אכין פאי רועים לילדים לצהריים (לא זורמים איתי כאן על רגל קרושה. מה לגבי שימור המסורת מה). אבל כולם עוד ישנים והמטבח מלוכלך. נו שוין, אז אני אחכה עם ארוחת הצהריים. אז מה לעשות מה לעשות מה לעשות מה לעשות מה לעשות. הממממ המטבח מלוכלך...
11:30 - גמרתי לסדר את כלללל הבית, כולל לנקות אבק מהויטרינה של הקריסטלים ולסדר את הצעצועים של הילדה לפי צבעים. בשביל יום שאמור להיות רגוע עשיתי כבר המון דברים. עוד מעט אריאל יכין לי אוכל ואז אני אוכל בלי פלאפון או כלום. כמו איזו ווירדית. רק אני וצלחת האוכל.
מקווה ממש שזה יהיה שווה את זה ושיובטח לי ריכוז על מחר.
15:20 - הזמן ממש טס! הכנתי אוכל, אני קוראת ספר, ניגנתי קצת, עשיתי עם אוליביה יצירה, צבעתי את השיער (יצא מוש!), אין רגע דל. מתי בכלל היה לי כ"כ הרבה זמן לבזבז מול המסך??
אני נזכרת באנשים שהכרתי בחיים אחרים, כשהיה מותר לי לסמס, תוהה אם מישהו חיפש אותי. אני חושבת על מחר בבוקר כשאני אפתח את הפלאפון ואראה את כל ההודעות שפספסתי. זה עושה לי תחושה לא טובה בבטן, של לחץ. מה פספסתי? זה הרבה? זה קצת? יש שם משהו חשוב? אבל באמת שחוץ מלדאוג אם משהו דחוף קרה שזה הרי הדיפולט של הקיום הפולני - אני לא מרגישה שאני מפספסת שום דבר חשוב. בכל זאת, שבת.
20:00 - מסתמן ששרדתי. אומנם חם לי אבל קראתי כמעט ספר שלם היום, הספקתי המון דברים, הייתי נחמדה יותר וכולם תקשרו איתי יותר. אז מה הייתי לוקחת איתי ליום יום מהניסיון הזה?
היום הזה מצא חן בעיני. נעים לי, ועדיין אני לא מרגישה שהמוח שלי נח ממש. יכול להיות שזה קשור לעובדה שיש פה אנשים מלבדי שמבקשים ממני דברים והייתי מאוד פעילה. האם ירדו לי רמות הסטרס? וואלה לא בטוח. אני מרגישה ששמתי אותו בהולד. שמחר בבוקר הכל יתפוצץ. וזה כמובן מוביל אותנו לפרודוקס הברור שבו מצד אחד אני מקווה שאני טועה ומצד שני זה הרי ידוע לכל שאני תמיד צודקת.
פרק 3: יום ראשון - היום שאחרי
קמתי בשעה 5 כדי לראות מה פספסתי בוואטס ובמייל לפני שמתחיל היום. חסכתי לי פגישת חירום שהיתה באיזה עניין, חברים שרצו לבוא לאוליביה ולא עניתי להם, ביטולים להמשך השבוע, הודעות ממקורצצים, חברים… שבת די פעילה היתה, יחסית לעצמי. אני לא יודעת אם אני תמיד מתקשרת עם כ"כ הרבה אנשים ביום אחד או שזה היה מקרה קיצון.
המתנה ליומולדת ששלחתי לחברה שלי בלונדון לא הגיעה אליה. אוף. נו מה, אני הרי יודעת שאם אני רוצה שמשהו יעשה כמו שצריך עדיף שאני כבר אעשה אותו בעצמי. פעם הבאה אני אטוס ללונדון.
שאלתי את הילדים מה דעתם על היום שהיה בלי מסכים:
אוליביה: "היה לי כיף שהקשבת לי כל הזמן ולא קרצצת ולא היית בפלאפון".
יהודה: "היה נראה שאת ישנה יותר. לא ממש שמתי לב להבדל חוץ מזה".
אכן, עדויות מרגשות.
פרולוג - אחרית דבר:
בימים שאחרי הגמילה הייתי מחוברת למסך בצורה הרבה יותר אינטנסיבית כדי להשלים את כל מה שהיה לי אסור ביום של הגמילה. בולמוס מסכים. אני חושבת שגמילות נקודתיות הן דבר לא יעיל, עבורי לפחות. זה היה ניסוי נחמד ונהניתי במהלך היום הזה אבל המטרה המוצהרת של שקט ופוקוס בימים שאחרי לא הושגה. לעצירה הזו לא הייתה השפעה ארוכת טווח, כמו שלוקחים חופשה ואז שחוזרים אומרים שצריך חופשה מהחופשה. אין גמילה מדופאמין, זה לא סיגריה. זה יותר כמו דיאטה - צריך כל הזמן לדאוג להשתיק את ההתראות והעולם שסביבנו כשרוצים להתרכז. וכל מי שטוען שיש קיצור דרך בעניין הזה - טועה ומטעה.
אני מאמינה שמי שמעוניין לשחק עם הדופאמין במוחו יוטב לו שידאג לכך שהיום יום שלו מעלה את הדופאמין - להתעסק בדברים שאוהבים ושחשובים לנו תמיד יהיה יותר מעניין ונעים עבורנו.
אבל עם כל הכבוד לתוצאות הצפויות התוצאה הכי חמורה ולא צפויה מהניסוי הזה הוא שעכשיו כל פעם שאני לא מתייחסת לאוליביה כראוי לפי אמות המידה שלה היא מקפיצה לי את "היה הכי כיף כשלא היית במסכים" ועושה לי נקיפות מצפון. אז אם אתם מחליטים לשחזר את הניסוי שלי אני ממליצה בחום לא לגלות למשפחה שזה מה שאתם עושים כי אז הציפיות שלהם מתשומת הלב שלך עולות גבוה לשמיים ואין לך יותר שום שקט מהם.
