רק היום- הקרציה מעודדת אתכם לא לעבוד! (ולצפות בהמילטון במקום)

אני לא יודעת איך לספר לך את זה, אבל אני אוהבת מחזות זמר. מאוד.


פעם, בחיים אחרים, לפני שהקורונה הגיעה, אפילו הייתי טסה במיוחד ללונדון בשביל לראות כמה מחזות זמר משובחים ולחזור הביתה. וההצגה האחרונה שראיתי בלונדון, לפני שהשיט הכה במאוורר, הייתה המילטון.


לא, אני לא מאמינה שלא ראית המילטון עדיין. זה בלתי נתפס. זה באינטרנט כבר מסוף יולי! אפשר לחכות עד לסיום הקריאה של הפוסט הזה, אבל בחייאת, חיפוש קצר ובידור מושלם, ההנאה (והמחשבה והרפלקסיה, כפי שתכף אדגים) מובטחת.


בכל מקרה - מכאן הכל רצוף ספויילרים אז אם זה קטע שמפריע לך - קישטא.

.

.

.

.

.

.

אלכסנדר המילטון, שמגולם ע"י לין מנואל מירנדה (שגם כתב והלחין והוא מוכשר פחד. מה זה, כמו שאני קרציה ככה הוא מלחין), הוא יתום סופר אמביציוזי שחי בעולם שיתומים נחשבים סחורה פגומה, אין לו כסף והוא מחפש להתקדם בחיים, נו שיחכה בתור.


לאורך המחזמר הוא אכן מתקדם לא מעט והופך לאחד מהאבות המייסדים של ארצות הברית ארץ האפשרויות הבלתי נגמרות ובונה את המערכת בנקאית שעד היום עוזרת לאמריקאים לשלוט בעצמם ובעולם כולו.


ההצגה מספרת את הסיפור החיים של המילטון - איך הוא חי ומת וכל מה שבאמצע. סיפור קצר של שעתיים ועשרים דקות.


אפילו כשאני בחופש בחו"ל אני חושבת אך ורק על המקורצצים שלי, ולכן הנה הדברים שלמדתי מהמחזמר הזה בנקודות פה בשבילך:


המתחרים (קולגות) הם המורים הכי טובים שלך


אין ספק שהשיר הכי מפורסם מהמחזמר הוא I'm not throwing away my shot בו המילטון מספר איך הוא לא מפספס הזדמנויות להתקדם. אבל, בסופו של דבר, הפה הגדול של המילטון זה מה שהרג אותו.


אין ספק שהוא גאון אלכנסדר אבל לוקח לו המון זמן ללמוד שלפעמים עדיף להיות חכם מלהיות צודק, ולא תמיד לצעוק את הדיעה הנכונה שלך זה מה שיעזור לך לקדם עניינים. המחזמר מציג לנו את המילטון מול בר (קוראים את זה Burr). בר הוא יריבו הפוליטי של המילטון, גם הוא יתום אבל ממשפחה עם כסף אז הוא היה צריך להוכיח את עצמו לא פחות מהמילטון אבל עם יותר אמצעים. הוא מתהלך בנינוחות במעלה הסולם בעוד המילטון מתאמץ ומתנשף כדי לעלות את אותו סולם.


בעוד המילטון רץ וצועק על הערכים שלו בכל מקום ונלחם על כל שטות ופיפס של כבוד - בר יושב על הגדר ומחכה לראות לאן נושבת הרוח. הוא מציג את הפילוסופיה שלו כ"דבר פחות, חייך יותר" - להסכים עם אנשים ולהתחנף בלי קשר לאם אתה מסכים עם דעתם או לא.


המילטון רץ ורץ אחרי הכל - מקים משפחה, קריירה, מדינה - לעומתו בר יושב מהצד ומסתכל עליו. במערכת יחסים עם אישה נשואה, אין לו משפחה, הקריירה שלו אפרורית והוא מפסיד את הנשיאות לג'פרסון כי המילטון מוציא מכתב דעה שמספר לכולם שלבר אין דעה.


אז בר מזמין את המילטון לדו קרב.


מי שורד בסוף? בר. הוא חי חיים ארוכים ומספקים (טוב, נניח).


והמילטון? מת על ידי כדור של בר בדו קרב על כבוד כשהוא היה צעיר מדי (זה לא ספויילר! זה מופיע בשיר הראשון של המחזמר!).


את שניהם שכחו עד שהוציאו את המחזמר ועכשיו זוכרים רק את המילטון.

ברגע האמת המילטון נצמד לערכים שלו וסירב להרוג את הקולגה שלו וירה באויר כי לא יכל לחשוב על לחיות עם הידיעה שהרג אותו. לעומתו בר מפחד למות והוא מגיב בצורה הפחדנית של לירות בהמילטון. ובעצם ברגע הזה שבו הם פועלים לפי צו ליבם - הם גם מתחלפים. הפעם המילטון פיפס את השוט ובר לקח אותו.


דווקא את השוט החשוב של חייו הוא פספס - הוא בחר שלא להגן על עצמו בדו קרב נגד בר וזה עלה לו בחייו. נראה שסדר העדיפויות של המילטון שונה משל רוב בני האדם, בעוד כולנו נגן על עצמנו כדי שחלילה לא נמות הוא מעדיף להגן על הכבוד והערכים שלו.

נו, מה זה קשור אליך? אדם צריך להכיר את הטבע שלו ואת המגבלות של הטבע הזה. אם מעולם לא הצלחת לקום לפני 12 בצהריים - השאיפה לנסות לקום ב5 כל יום תהיה הזויה.

הבנת?


להיות ריאליים כשבאים לבחור את המטרות שלנו, גם לקום ב10 זה יפה.

לחיות או לעבוד - זו השאלה


וורקהוליק? זה מונח שהוטבע במילון על שם המילטון, הוא כל היום רק עובד ובקושי נמצא עם המשפחה שלו. כשאליזה, אשתו, בהריון וושינגטון מכריח אותו לחזור הביתה מהמלחמה רק כדי שהיא תוכל לספר לו על ההריון פנים מול פנים. הוא כועס עליה שלא כתבה במכתב, הם משלימים, היא אומרת לו שהיא לאל צריכה שהוא יתקדם רק שיחייה, הוא אומר לה "בסדר בסדר" ומהר מאוד הוא חוזר לקרב ומפספס את הלידה של הבן שלו.


כמה שנים מאוחר יותר אליזה גוררת אותו באוזן שיבוא לחגוג לבן שלו יומולדת וכשהם נוסעים כל המשפחה לחופשה הוא מחליט להשאר בבית ולהמשיך לכתוב (ולבגוד באישתו ובפילגש שלו, אבל זה כבר לבלוג אחר).


כל פעם שאני צופה במחזה הזה, אני נשארת לימים ארוכים עם התהייה- האם כל מי שיש לו חלום חייב לזרוק הצידה את כל החיים שלו כדי להגשים אותו? האם זה חייב להיות הכל או לא כלום?


והמסקנה שלי, ואני מקווה שלא תתבאסו ממנה, היא שלא. אי אפשר הכל ביחד כל הזמן, או לפחות לא את הכל באותה רמה. יש לנו משאבי זמן, אנרגיה ופוקוס מוגבלים.


אפשר וצריך לאזן בין החלומות שלנו. אנחנו לא יכולים להיות "על זה" בכל תחום ותחום ולהעמיס על עצמנו כל כך הרבה משימות שכדי לעשות את כולן נצטרך להחליט ששינה זה אופציונלי. במקרה של המילטון, הוא רצה שההיסטוריה תזכור אותו. העבודה שלו הייתה הכל, ואת חיי המשפחה הוא שם בפינה חשוכה ונסתרת.


בחירה שלו, כמו שאומרים.


הנארטיב קובע


מה המילטון לא לקח בחשבון?

שמי שתהיה אחראית על המורשת שלו היא אשתו. המוזנחת, כבר אמרתי? מזלו שהיא אהבה אותו כי נשמע שהוא היה חרא לא קטן.


"מי יחייה מי ימות ומי יספר את הסיפור שלך". זה בעצם המסקנה הסופית מהמילטון. אפשר לעשות הרבה דברים אבל מי שמספר את הסיפור שלך יקבע מה יזכרו לך ומה לא. קטע אה? זה כמובן בהנחה שמישהו יחליט שבכלל שווה לספר את הסיפור שלך.


המטרה האמיתית של המילטון לאורך כל המחזמר היא שיזכרו אותו, על מה? זה כבר פחות משנה לו. היה לו יותר חשוב איך יזכרו אותו אחרי שימות מאשר איך החיים שלו עצמם נראים.


אז מכיוון שגם ככה אין לנו שליטה על מי יספר את הסיפור שלנו ואיך, כדאי להתמקד בסיפורים שאנחנו מספרים לעצמנו.


אז מה איתם באמת, עם הסיפורים האלו שאנחנו מספרים לעצמנו על עצמנו? "אני עצלנית" "אני דחיין".

אתן לך דוגמא בשביל ההבנה:


המקורצצת היילי (שם בדוי, סיפור אמיתי לחלוטין, נשבעת) היתה בטוחה שהיא בטלנית כי היא לא הספיקה מלא דברים שהיא רצתה כמו לכתוב את כל הדוחות שלה בעבודה וגם לעבוד 20 שעות ביום בפגישות וטיפולים וגם לעשות יוגה, לא לשכוח יוגה.


תוך כדי העבודה שלנו ביחד היא פתאום הבינה שלא רק שהיא לא עצלנית (כי אין דבר כזה) אלא בכלל אין לה זמן לנשום. זה לא שהיא תקועה בפייסבוק או משהו (רוב הזמן), היא פשוט לקחה על עצמה כל כך הרבה עבודה שהיא לא שמה לב שהיא לא השאירה לעצמה זמן לכל הבירוקרטיה והדברים הטכניים של המסביב של העבודה. אז היא תמיד היתה באיחור בהגשת דוחות, רודפת אחרי הזנב של עצמה.


התחלנו מלשריין לה זמן ביומן לכתיבת הדוחות ואז היא הבינה שהיא חייבת להוריד הרבה מאוד דברים שלא היה לה זמן אליהם (נו קצת פרטיות, אני לא מספרת מה בדיוק) וברור לך מה היא גילתה אחרי כל זה, נכון?


היא גילתה שהיא בכלל אדם מאוד חרוץ! סתם סיפרה לעצמה סיפורים, ועוד סיפורים מהסוג הגרוע ביותר, אלו שגורמים לנו לכעוס על עצמנו.

הסיפור הנשי - אלוקים ישמור - פולניה זה פה


המילטון מוצג כמושא ליבה של כל אחת ואחת מהנשים בהצגה, הוא חתיך וחכם ויש לו המון פוטנציאל להתקדם בחיים כי כולם אומרים שהמילטון הזה הוא הולך להתקדם בחיים.


מצד אחד הנשים בהצגה מוצגות כנטולות כוח (כפי שבאמת היו באותה תקופה) אך הן לא מוצגות כנטולות שכל. אנג'ליקה, גיסתו, ממנה שאב רעיונות, המאהבת, מריה ריינולדה שכמובן "פיתתה" אותו ולא חו"ח ההפך (אמרתי כבר, בלוג אחר) ועלתה להמילטון במועמדות לנשיאות, וכמובן אליזה, אישתו.


אליזה היא זו שאהבה אותו כל כך עד שהיא סלחה לו על הבגידות שלו ועל הסקנדלים ועל זה שלא היה אף פעם בבית. גם כשהיא אומרת לו שהיא לא צריכה את הכסף והמעמד שהוא מחפש ושמספיק לה האהבה שלהם, הוא עדיין ממשיך בשלו. בסופו של דבר היא זו שהנציחה את המורשת שלו, היא ולא אף אחד מהחברים שהוא ליקק להם לאורך השנים והדיוקן שלהם מקשט את הכסף של המערכת הבנקאית שהוא בנה.


ומי יספר את הסיפור של אליזה? אז לדעתי כל המחזמר הוא הסיפור שלה.


לאורך כל ההצגה יש המון תלונות ושירים שלמים על כמה שהמילטון אמביציוזי ולא רואה בעיניים ולא היה בבית וכמה שהיא, אליזה, קדושה מעונה שישבה וחיכתה לו בבית בזמן שהוא הלך לכבוש את העולם ולא התחשב בה בכלל.


וההוכחה הכי גדולה שלי לטענה הזו היא שההצגה אפילו נגמרת באנחה גדולה של אליזה מול הקהל, אנחה נטולת קונטקסט סיפורי בה מרגישים את כל הכאב של אליזה על המוות של בעלה היקר ונזכרים שמאחורי כל אדם אמביציוזי יושבת לה קרציה קטנה בחושך וזוכרת ורושמת הכל.


הנה עוד אחד במחזמר משמתלונן על זה שהוא לא מקבל מספיק תשומת לב.


 הילה מיכוביץ סיטון | טל: 052-3319974

אימייל -

עיצוב אתר - אדם בן גיגי 

www.gdigitalmedia.com

  • White Instagram Icon
  • Facebook - White Circle