שרדתי כדי לספר לך

כשהבכור שלי נולד לא ידעתי מה עושים איתו בכלל. גדלתי כבת יחידה, ראיתי תינוקות רק אצל חברים ובטלויזיה והייתי מאוד לחוצה מכל הנושא הזה של יש לי תינוק לטפל בו ואין לי מושג אפילו איך מחזיקים אותו ומה נותנים לו לאכול כדי שיגדל ויפסיק להיות תינוק. כל קורסי ההכנה ללידה והספרים הכינו אותי יופי ללידה, אבל מה עושים אחרי? כשיש יצור קטן וחסר אונים שפתאום צריך לטפל בו?

כן, אני טיפוס קצת חרדתי. אני יודעת, לא רואים עלי, תודה.

לעיתים רחוקות מאוד קורה שמקורצץ לא עונה לי יותר משעתיים, אלוקים ישמור, ובכל פעם אני ישר מדמיינת איך הוא שוחה בתעלה רטובה אחרי שאיזה משאית עשתה לו פגע וברח. ככה אני, אופטימית. הרי לא יכול להיות שהוא מסנן אותי כי הוא מפחד לומר לי שבמקום לעבוד הוא באמצע בינג' של העונה החדשה של לוציפר, נכון?

התינוק הצעיר שלי לא עשה לי חיים קלים. הוא הבין כבר בגיל צעיר שבחרדות מטפלים בחשיפה וטרח ללמד אותי שאם אני לא אהיה רגועה - הוא פשוט לא ירדם, אז למדתי לנשום לבטן.

בגיל 9 חודשים הוא התחיל ללכת (כן, מטורף). זה הכריח אותי לקחת אותו לכל מיני משחקיות שאינן תואמות גיל ולחוות חרדה כל הזמן שכל מיני ילדים ידרכו עליו. ועל כל זה הוא גם היה אלרגי לחלב אז כל הזמן פחדתי גם שהוא ימות מאיזה דנונה שאיזה ילד אכל על המגלשה שניה לפניו.

ככה הוא בעצם לימד אותי שעם כל הכבוד לחרדות שלי אני קודם כל אמא ואין זמן לפחדים שלי כרגע. זה חיסן אותי ונתן לי המון כלים להתמודד עם החרדות שלי. ולזמן מה באמת חשבתי שהנה, נרפאתי.

עד שהוא בא ואמר לי שהוא רוצה שאני אבוא לצלול איתו, בים.

אני שונאת ים. שונאת. יש בו כל מיני יצורים חיים שאני לא מכירה ושיכולים לגעת בי. יותר מזה - המחשבה על לא לנשום מהאף במשך חצי שעה ולא להיות יכולה להוציא את הדבר הזה שתקוע לי בפה - מאוד הלחיץ אותי כל הסיפור.

אבל הילד ביקש, אי אפשר לשלוח אותו לבד הרי (הוא עצמו אמר שהוא יסתדר לבד אבל אמא פולניה לא מקריבה את הילדים שלה לסבול בלעדיה). אז החלטתי לעשות תהליך ולהתמודד עם הפחדים הלא רציונליים שלי. שוב. בשבילו, מה פתאום בשבילי??

הלכנו לצלילת הכרות בקיסריה ונפלתי במקרה על עמית וולברג אביבי, שהיא מדריכת צלילה שההתמחות שלה היא לעזור לאמהות פחדניות להתמודד עם חרדת צלילה בזמן שהן רואות את הבן שלהן צולל כאילו הוא נולד למים. היא סיפרה לי שהיא עצמה היתה צוללת בחרדה במשך שנה עד שזה עבר לה בסוף, ושהדרך היחידה להתמודד עם חרדה היא לעשות אפילו שמפחדים. ולהתמיד.

היא צודקת, אני אומרת את זה לכל המקורצצים שלי, כי החרדה מעצימה את עצמה כל פעם שאנחנו לא מתמודדים איתה, כאילו היא אומרת לך "את רואה, צדקתי". רגש פולני שכזה.

עמית לקחה אותי יד ביד לתוך המים. ואחרי כמה רגעי המפטי דאמפטי בניסיונות ללבוש את הסנפירים בתוך הגלים יצאנו לדרך. אני מודה, היה מסובך בהתחלה להבין את עניין הנשימה, פנימה החוצה כשהראש כולו במים, משונה מאוד. זה קצת כמו אצל רופא שיניים שבהתחלה נחנקים ממה שהוא שם לך בפה.

עמית הסבירה לי לנשום לאט ובאופן כללי לעשות הכל לאט לאט לאט. כי במים הכל צריך להיות לאט. אלוהים ישמור. נוגד כל הגיון.

למה אני מספרת לך את כל זה? כי זה פשוט מרגש אותי כל פעם לראות אנשים מתגברים על החרדה שלהם ונהנים, כולל עצמי. ובסוף שרדתי לספר! ואפילו נהניתי! עברו לי דגים מול הפרצוף שכמעט תפסתי אותם עם היד, הם היו חמודים האמת. להקות של דגים שחו סביבי כמו נסיכת הדיסני שאני. נגעתי בקרקעית של הים, היה מרגש ממש.

מה שיפה זה כשמתגברים על חרדה זה מאוד מחזק, כי אין כמו לשים לב שאת מפחדת לשווא כדי למחוק חרדות מיותרות.

כשיצאנו אמרתי לנער שגידלתי שמהיום שהוא נולד הוא רק מלמד אותי להתמודד עם דברים שמפחידים אותי, כל פעם מביא אתגרים חדשים. נראה לך תפקיד גדול מדי בשביל ילד?

מחייכת מתחת למים