top of page

דחיינות ומיגרנות זה קשור?? אני בהלם! סתם, לא בהלם.

בגלל שכל כך אכפת לי ממכם וחשוב לי לא רק שתצליחו בחיים אלא שגם יהיה לכם טוב בגוף ובנפש, טרחתי ואירחתי עבורכם את שירה זיו - הלוחמת במיגרנות. שירה היא מטפלת בגרינברג בשילוב עם גישת פנטה-ריי והיא מומחית מספר אחת בארץ ברמיסת מיגרנות. תגידו לי אבל קרצי - מה קשור מיגרנות לדחיינות שלי?? אז מעבר לעובדה ששירה מכינה חביתה מדהימה והייתי חייבת להטריח אותה להכין לי - זו שאלה מצויינת ואתם מוזמנים לקרוא ולהבין איך קשורות מיגרנות לדחיינות.


הי שירה, זימנתי אותך להכין לי ארוחת בוקר בפינה שלי "טרחתי לארח" בגלל שאני שמה לב שלהמון המון מקורצצים שלי יש מיגרנות.


זה לא מפתיע.


אה הא! ידעתי! אז יש קשר בין מיגרנות לדחיינות?


למיגרנות, כאב ראש מתחי וכאבי ראש בכלל יש קשר הדוק עם התחושה של "אני צריכה" - אני צריכה לשטוף כלים, לאסוף את הילדים, ללכת לעבודה, להיות פרודוקטיבית, להיות וואטאבר - זה גורם לתחושת דריכות בגוף. החוויה ש"אני צריכה" שונה בתכלית מהחוויה של "אני רוצה". יש בעולם הרבה דברים שאנחנו רוצות לעשות אבל משום מה מגדירות אותם כצורך במקום רצון - "אני צריכה לפגוש חברה היום" - את לא צריכה, את רוצה לפגוש את החברה שלך היום. אם לא, אז אל תפגשי אותה.


נכון, אני נגיד קמתי בבוקר ואמרתי לעצמי מה יש לי לעשות היום? ואמרתי לעצמי "אוי, אני צריכה… אה לא! איזה כיף אני פוגשת את שירה!" ואז פתאום זה נתן לי אנרגיות.


גם אותי שימח שאנחנו נפגשות, המעבר מ"צריך" ל"רוצה" הופך את החוויה לאחרת. ותחשבי על זה שלכל חוויה רגשית שאנו חוות יש ביטוי פיזי. רובנו יודעים איך תחושת כעס מתבטאת בגוף - למשל כפות ידיים קפוצות, עורף וכתפיים דרוכים, גבות ולסת מכווצות. ואיך זה מרגיש בגוף להיות עצובה? יש משהו יותר כבד, הראש קצת יותר שמוט ואנחנו נושמים בצורה יותר מצומצמת. כנ"ל עם תחושת התרגשות - כשיש המון אנרגיה בגוף, אולי יש פרפרים בבטן או תחושה של מהירות וקלילות.


אז לכל חוויה רגשית יש דפוס פיזי ובגלל זה כשהתחלתי לעבוד עם נשים שסובלות מכאבי ראש ומיגרנות, זיהיתי חוט מקשר - החוויה של "אני צריכה" והביטוי שלה בגוף לאורך זמן, יוצרים כאבי ראש! אגב, הרבה סימפטומים פיזיים נוצרים בגלל אותם דפוסים רגשיים- צוואר תפוס, כאבי מחזור, תסמונת מעי רגיז, כאבי שרירים, דלקות…


אז מה הביטוי הפיזי שיוצר מיגרנות?


הרבה פעמים בכאבי ראש, הביטוי הפיזי קשור בשכמות, כתפיים, צוואר, לסת - לא רק, אבל בעיקר.

גם נשים עם מיגרנות הורמונליות, כאב ראש מתחי וכמעט כל סוג של כאב ראש נוצרים או מחמירים ממתח והחזקה של האזורים האלה בגוף.


אז אם זה מגיע מביטוי גופני, איך בעצם את עוזרת לאנשים לשחרר את המיגרנות?


אני מטפלת בשילוב שיטת גרינברג וגישת פנטה-ריי ומביאה את הניסיון האישי שלי בהתמודדות עם מיגרנות מהן סבלתי מגיל 8. הדבר העיקרי שאני מלמדת הוא להוריד מאמץ פיזי ורגשי מיותר. אני בעצם מלמדת את הקליינטיות שלי לשים לב ולשחרר דפוסים רגשיים ופיזיים שהן יוצרות בצורה אוטומטית. דפוסים שאולי שירתו אותן בעבר, אבל כבר לא רלוונטים עבורן ולמעשה יוצרים אצלן תחושת תקיעות או תסכול בהווה.


לדוגמה, אם אני שמה לב שיש לי תמיד רשימת מטלות בראש, גם ברגעים של מנוחה, אז אין למוח שלי זמן לנוח. אם אני יכולה לזהות את זה בזמן שזה קורה, לקחת נשימה, לוודא שאני לא מחזיקה את זה בגוף - אפילו אם הרשימה ממשיכה לרוץ לי בראש... מעצם זה שזיהיתי מה קורה לי, אני יכולה לשחרר את המאמץ האוטומטי שאני מחזיקה בגוף ולאורך זמן, אם אני אמשיך לעצור את הדפוס המיותר הזה שוב ושוב, הדפוס יוכל להפסיק וכאבי הראש יתחילו להשתנות. אותו דבר עם סימפטומים פיזיים אחרים.


כל אלו הם דברים שאת נתקלת בהם שהם גם קשורים לדחיינות, או שדחיינות מייצרת הרבה פעמים מיגרנות כמו ששמתי לב?


תגידי לי קודם, מה זה הדחיינות הזו?


ה"אני צריך" הזה שדיברת עליו.


אבל הרבה אנשים צריכים לעשות דברים ולא מדחיינים, אז מה הופך דחיין לדחיין?


אני חושבת שמה שהופך דחיין לדחיין זה איך שהוא מסתכל על עצמו, כי אתה יכול לקבל את זה שאתה מדחיין בסבבה ואתה יכול לכעוס על עצמך שאתה מדחיין.

תכלס, יש לי שני סוגי מקורצצים: אלו שכועסים על עצמם שהם לא עושים מספיק והם צודקים ואלו שכועסים על עצמם שהם לא עושים מספיק והם לא צודקים - הם בעצם עושים המון, לפעמים יותר מדי.

המיגרנות הרבה פעמים מופיעות דווקא אצל אלו שעושים המון והם סתם כועסים על עצמם. סתם! באמת. ואני תוהה אם יש לזה עוד סוגים של ביטויים חוץ ממיגרנות שאני אולי מפספסת. אם יש עוד כאבים שמתחברים לדחיינות שהם לאו דווקא מיגרנה.


לכל דפוס רגשי יש ביטוי פיזי ואם אני חוזרת עליו מספיק פעמים בחיים בצורה אוטומטית אז הוא יהפוך לדפוס פיזי שיכול להפוך לכאב. אם אני כל הזמן נוזפת בעצמי שאני לא עושה מספיק ועל הדרך גם מכווצת את המצח, אז יכול להיות שיהיו לי בעיות בראייה.


אוי זה מסביר את הסינוורים שיש לי בלילה!

שירה מראה לי את הקמטים שלי ונוזפת בי
שירה מראה לי את הקמטים שלי ונוזפת בי

את מכווצת את המצח הרבה!


אני מכווצת את המצח המון!


זה עושה קמטים.


הקמטים שלי ספציפית מעידים על חוכמה רבה ועל כך שאני תמיד צודקת. את יכולה לראות את הקמטים שלי ולהגיד מה הדפוס הפיזי שלי?


ברור. גם את יכולה. לפעמים אנשים מקמטים את המצח כי הם מרגישים שהם צריכים להתאמץ בשביל להתרכז, יש שרוצים להראות שהם רציניים, עסוקים או שלא "יתעסקו איתם" עכשיו. הגוף שלנו הוא לא מכונה. הגוף יכול לקפוץ ולשכב ולהתפתל בהמון דרכים אבל אנחנו בדרך כלל לא עושים את זה. יש לנו דרכים קבועות לנוע, רוטינות, הגוף מוצא את אזור הנוחות, את הפעולה הכי יעילה להגיע מנקודה א' לנקודה ב' ורוב הזמן שם אנחנו מתקיימים. לכל אחת מאיתנו יש הליכה קבועה, דרך קבועה לאכול, להסתבן, לצחצח שיניים, לנהוג במכונית, לישון. אנחנו לא חושבות על זה, זה אוטומטי. מאוד לא סביר שאני אתחיל להרים פתאום את הברכיים גבוה יותר או אענטז יותר בזמן שאני צועדת ברחוב אם אני לא אשים לב לזה, כמו שאני לא אשים לב שאני מכווצת את המצח כל פעם שאני חושבת.


אז נגיד ששמתי לב - מה עכשיו?


עצם תשומת הלב כבר יוצרת שינוי. מה יקרה אם אני אגיד לעצמי, "היום אני אשים לב לאיך אני הולכת מהבית לעבודה"? אני אשים לב. אולי אני אשבור משהו קטן בדפוס ההליכה שלי, אולי אני ארים טיפה יותר את הסנטר, או אתן לאגן שלי להיות טיפה יותר חופשי כשאני צועדת, אולי אחליט להתמקד בהורדת קצב ההליכה - העיקר לשבור איזה משהו באיך שאני תמיד הולכת. וזה בא מזה ששמתי לב.


אותו דבר יכול לקרות כשאני שמה לב שאני נכנסת למוד של "אני צריכה" ומייצרת לעצמי את רשימת המכולת של המטלות בתוך הראש. אולי אני אקפיד לא לכווץ את העורף, המצח והלסת ואשים לב שאני לא נדרכת ומחזיקה את הכתפיים ואז אולי גם החוויה הזו של "אני צריכה" תתחיל להשתנות.


כמו שאמרתי קודם, לכל אחד יש דפוסים שקשורים בחוויה הרגשית וברור שלא אצל כולם זה מתבטא בכאבי ראש. יש כאלה שיש להם רק תחושת מתח (לא כאבים) או שאין להם כאבים בכלל ויש כאלה שמכווצים את הבטן למשל, דבר שיכול ליצור תסמונת מעי רגיז, כאבי מחזור או כאבי בטן כרוניים. הרבה אנשים מחזיקים מתח בבטן. כל אזור בגוף יכול להיות קשור עם דחיינות או כל חוויה רגשית אחרת. אבל מה שאמרת היה באמת מעניין, שישנן דחייניות שחושבות שהן לא עושות מספיק למרות שזה לא נכון.


שרוצות להיות גיבורות על


מה החוויה שהרבה פעמים מתלווה לזה? הטבע האנושי והאמונה הבסיסית של "אני לא מספיק..." ולכן אני צריכה לעשות מאמץ כלשהו. אם אני "לא מספיק..." אז אני צריכה להראות שאני עובדת קשה או להתאמץ נורא.


אבל אם כשאתה בסטרס מושך כתפיים, אז אתה יכול להגיד הנה אני מושך כתפיים, אני בסטרס. אבל איך תוריד את זה, איך תשחרר את הכתפיים?


זה מה שאנחנו לומדות בסשנים, אחד הדברים הכי בסיסיים שאני מלמדת בתחילת תהליך זה להגזים את המתח שקיים בגוף כדי להרגיש את זה לגמרי, ללמוד את המאמץ ואיפה הוא מתבטא. קשה להבחין במה שאנחנו מכווצות באופן אוטומטי, אבל אם אני אבקש ממך לעצום עיניים, להרגיש מה קיים כרגע בגוף ורק להגזים את זה טיפה. אז אולי פתאום תבחיני שאת מחזיקה את הכתף שלך. אוקי, עכשיו אל תעשי את זה, תנשמי ותרפי את הכתף הזאת עוד יותר. אם בא לך, את יכולה להמשיך להיות בסטרס אבל את לא חייבת גם להיות מכווצת. לרוב, לסטרס הרבה יותר קל להתפוגג כשהגוף משוחרר. הכיווץ הזה הוא שתוקע אותי בתחושה של סטרס.


איזה דברים אחרים?


זה יכול להיות פחד מכשלון והסטרס הוא הביטוי של זה, פחד מאוד בסיסי. זה יכול להיות תחושה שאף פעם לא מעריכים את דעתי, כאב לב כזה. נניח שכשהייתי קטנה, אז זלזלו בדעה שלי במשפחה, נניח. אז למדתי לא להביע את דעתי ואז כשאני מגיעה לכתיבת עבודה אקדמית מישהו עלול לזלזל במה שכתבתי. אז אני יכולה להחזיק את זה חזק בגוף בצורה של סטרס. אבל אם אני שניה רק ארגיש כמה אני פוחדת שישפטו אותי… מה יקרה? בואי נסתכל על הדבר הזה בעיניים. מה זה אומר עלי? אולי זה אומר שלא אוהבים אותי. אוקי, ואם לא אוהבים אותי, אז מה? אז אני אהיה לבד ואם אהיה לבד אז…. זה מעלה עוד שורה שלמה של דברים שבאים עם זה. בשורה התחתונה, כשאת מסתכלת לדבר שהכי מפחיד אותך בעיניים, את מחלישה אותו משמעותית. כי את אומרת פאק איט, התמודדתי עם דברים יותר קשים מזה בחיים שלי. אני יודעת שאני אתגבר על זה, גם אם ישפטו אותי על זה שהגשתי עבודה לא טובה.


הפחד של כולנו הוא למות ושיגלו שאני לא מספיק ____ השלימי את החסר. נניח, שאני לא מספיק חכמה, נגיד ואיזו מורה בכיתה א' אמרה לי שאני טיפשה. יכול להיות שיתפתח אצלי דפוס בו אעשה את כל המאמצים שלא יחשבו שאני טיפשה. יכול להיות שאהפוך לשתקנית או שכל הזמן אנסה להוכיח כמה אני חכמה. זה יכול להתבטא במלא דרכים, רק שלא יגלו מה אני באמת.


אני רואה את זה על הרבה מקורצצות עם הפרעת קשב לא מאובחנת. יש להן המון חרדה, הן אמורות לדעתן, לעמוד באיזשהו פוטנציאל ולא מצליחות בגלל הפרעת הקשב וזה מייצר אצלן מנגנונים מאוד הרסניים בסופו של דבר.


כי משהו לא בסדר, ואסור שיגלו את זה, ואני צריכה לעשות משהו כי מה שאני זה לא מספיק טוב. איזה סטרס! בטיפול אנחנו לא רק מאתרות ועוצרות את הדפוס, אלא לומדות ומעצימות את מה בא לך בקלות.


מה זאת אומרת?


מה זו הפרעת הקשב הזו שיש למקורצצת שלך? זו יכולת של המוח שלהן לחשוב מהר? יכולת תכנון קדימה? יכולת מחשבה על כמה דברים במקביל? אני אחפש את האיכויות, היכולות והתכונות שבאות להן בטבעי ובקלות ואלמד אותן לחגוג ולהעצים אותם!


כמו הנדנוד בשבילי.


אצלך זה ברור שנורא אכפת לך שאחרים יצליחו. לא כולם מסתובבים בעולם ואומרים "יש לה מלא פוטנציאל חבל שהיא לא מממשת אותו." זה שלך, זה משהו שנורא ייחודי שמאפיין אותך.


אותי ועוד כמה סבתות. באחת השיחות שלנו טענת שהפעולות שלי כמקרצצת ושלך כמטפלת יכולות להתנגש. אני לא חושבת שאת צודקת.


אני חושבת שאת ואני בעצם ניגשות לאותו נושא בדרכים מאוד שונות. אני לא רוצה שהם יפעלו על אוטומט, אני רוצה שהם ישימו לב לרצונות שלהם. אני רוצה שהם יעשו דברים כי הם רוצים לעשות, כי זה חשוב להם ולא כי הם צריכים.


אבל את יודעת שאני מנדנדת להם על דברים שהם רוצים לעשות.


הם רוצים או שהם מרגישים שהם צריכים לרצות?


מה שאני מנדנדת זה על מה שהם רוצים לעשות. הם כל כך רוצים שהם משלמים לי שאני אנדנד להם.


ומה הדרך שלך לפתור את הדחיינות או הפחד?


מעצם זה שאני נוכחת ומתעניינת ואכפת לי שהם יצליחו בחיים. הרבה פעמים אני מזכירה שזה לא צריך להיות מושלם, כשמגישים למנחה זה כדי שיתן הערות ולא כדי שיגיד כל הכבוד. מרגיעה שזה בסדר לא לעשות טוב על הפעם הראשונה. הרבה פעמים אני אומרת - אתה לא אמור לכתוב ישר את הטיוטא הסופית, תזרוק כל מיני דברים על הדף, אח"כ תערוך. זה מאוד עוזר.


אני אגיד לך איך אני מטפלת באותה בעיה. אני מחפשת את המוטיבציה. למה היא רוצה לעשות תואר בכלל? למה היא בחרה דווקא את הנושא הזה למחקר שלה? זה מעניין אותה? אם כן, מה מעניין אותה? אני מחפשת לראות ניצוץ בעיניים שלה, התלהבות כלשהי.


תראי, אלו שבאים אלי בד"כ אוהבים את התארים שלהם, מי שלא אוהבת את התואר לא תשקיע בו עוד כסף רק בשביל לעשות וי.


אבל אם הנושא שהיא חוקרת בעבודה כן מעניין אותה אז פשוט אעצים איתה את המוטיבציה - הסקרנות, הרצון לחקור משהו כי הוא מעניין אותה.


כן אבל אנחנו מדברות על שלב הכתיבה, הרבה פעמים הם כבר גמרו לחקור, כבר יודעים מה הם צריכים לכתוב.


כשאת באה תכלס לשבת על זה, תנסי לחזור לאותו מקום בו רצית לשתף משהו שגילית. זה גם מוציא עבודות יותר טובות. אם מישהי כזאת באה אלי לסשן, אני אלמד אותה כיצד הסקרנות או הרצון לשתף במשהו שהיא גילתה מתבטא בגוף שלה ונלמד יחד איך לייצר ולהעצים את התחושה הזו. זו לרוב תחושה מאוד נעימה. ואז בפעם הבאה שהיא תרגיש חוסר מוטיבציה לשבת, היא תדע לזהות ולשחרר את האמונות שמעכבות אותה ואת המאמץ המיותר שהיא מחזיקה בגוף ובמקביל היא יכולה להתחבר ולהעצים את תחושת המוטיבציה, ההתלהבות והסקרנות. הגוף שלה כבר מכיר את התחושה, היא רק צריכה לאפשר לתחושה הזאת להיות שם. ובמילים אחרות, היא מפנה אנרגיה למה שהיא באמת רוצה להגשים. ואיך זה עובד אצלך?


אני הרבה פעמים מתעניינת, הם גם כותבים דברים מעניינים, המקורצצים שלי, אנשי אשכולות. מתוך העניין שלי הם מוצאים את הדרך שלהם.


לדעתי אנחנו לא עובדות לכיוונים מנוגדים אנחנו פשוט באות ממקומות אחרים כדי לתת פתרון לבעיה באותה צורה. כי אני קודם כל לא מכריחה אותם לעשות דברים שהם לא רוצים לעשות, הם חייבים לרצות. אני מנדנדת לאנשים שדוחים את הדברים שהם רוצים לעשות, לא שהם צריכים לעשות.


אני חושבת שבגלל שאני מתעסקת בעשייה ולא באלמנטים הטיפוליים שמאחורי זה אנחנו דווקא משיקות - גם את אומרת שאת לא נכנסת למקורות הפסיכולוגיים של הדחיינות אבל את כן באה ממקום יותר טיפולי ומכיל ל"בוא נסתכל על איך אתה עושה את זה" כשאני אומרת "זה טוב לדעת איך אתה עושה את זה, בוא נעשה את זה בכל זאת ותלך לשירה שתפתור לך את הבעיות שזה יוצר"


אז אנחנו בעצם משלימות.


אמרתי לך. סתם את מחפשת לריב.


תכלס, אני גם מנסה ליצור איזה קיצור דרך, פתרון יעיל ואפקטיבי. אני מאמינה שהרבה יותר קל ויעיל לשחרר דפוסים, גם כשהם מחשבתיים או רגשיים, דרך הגוף. הגוף קולט הרבה יותר מהר מהמיינד. הרי הגוף לא יודע לשקר והמיינד הוא אלוף המניפולציות.


זה שנים של פסיכולוג עד שעולים על זה.


תהליך פסיכולוגי נותן הרבה דברים שאני לא יכולה לתת. אותי פחות מעניין ה"למה". אני מתעסקת יותר ב"מה עושים עכשיו." נגיד שנתנו לך משימה בעבודה ואת כבר למדת בסשן שיש לך נטייה לכווץ כתפיים בסיטואציות שמלחיצות אותך. אז כשאת מכווצת את הכתפיים את יכולה לשים לב- איזו חוויה נוצרת אצלך כשהכתפיים מכווצות? איזה מצב רוח נהיה? תחושת שליטה או סטרסט או דריכות? ועכשיו תחליטי לא לכווץ יותר. ואת רק שמה לב, נושמת, מרפה. יכול להיות שיהיה לך יותר נינוח ונעים ויכול להיות שהלחץ ירד. בפעם הראשונה שקלטתי שאני מכווצת כתפיים זה היה כמו רגע של הארה. קלטתי שהכתפיים שלי כל הזמן דרוכות, גם כשאני הולכת לישון. אז כששמתי לב שהכתפיים מכווצות ושחררתי אותן נהייתי בנאדם הרבה יותר נינוח.


כי הנפש והגוף מזינים אחד את השני.


הם אותו דבר. הם משקפים זה את זה.


כן, זה בעצם המסר החשוב מהשיחה שלנו. תודה רבה לך שירה שהטרחת אותי לארח אותך, החביתה היתה מושלמת.


Comments


bottom of page