פעם נורא רציתי ללמוד לתפור. היו לי פנטזיות על השמלות שאני אתפור, והוילונות. אוי כמה שרציתי לתפור וילונות. אפילו שלא הייתי צריכה וילונות.
ואז בנזוגי שיחיה, שמקשיב לכל הפנטזיות שלי, קנה לי מכונת תפירה ליומולדת, הכי שנות ה60 שיש. חברה שלי אורן לקחה אותי לסיבוב בנחלת בינימין וקנתה לי בדים יפים, הורדתי כל מיני מדריכים מהאינטרנט, הלכתי לחנות תפירה וקניתי לי כל מיני עזרים למכונה ולימדו אותי להשתמש בה.
הכל היה מוכן - רק נותר לי לשבת ולתפור.
4 שנים אח"כ הוצאתי אותה מהארון ונתתי אותה להילה אור שתוכל להשתמש בה להכין את הבגדים המופלאים שלה.
ולמדתי מזה. למדתי שלא כל החלומות שאנחנו חולמים הם חלומות שלנו. הבנתי שלא באמת רציתי לתפור - רציתי להיות אישה שתופרת. שיתפעלו מהבגדים המהממים שאני תופרת לילדים שלי בכלום כסף, שיתרשמו מהוילונות הענקיים שאין לי איפה לתלות ושיהיו לי שמלות שישאלו אותי איפה קניתי ואני אגיד שאני תפרתי לבד.
אבל הדרך לשם לא באמת עניינה אותי. לא נהנתי ללמוד איך לתפור והבנתי שעד שאני אגיע לרמה שמעניינת אותי יעבור נצח. בהתחלה התבאסתי על עצמי כי אני לא אדם שרגיל לוותר לעצמו. אבל אז הבנתי שלא ויתרתי לעצמי, פיניתי לעצמי מקום להגשים דברים יותר חשובים.
ולפעמים אנחנו יורדים על עצמנו שאנחנו עצלנים ודחיינים כי אנחנו לא מגשימים את החלומות שלנו אבל זה בכלל לא אשמתנו כי החלומות האלו הם בכלל לא שלנו. חלומות שכל מיני מוסכמות של החברה הפילו עלינו, שאנשים אחרים חושבים שכדאי לנו לחלום אותם.
מה שכן, את הפורם חוטים שקניתי אני שומרת לנצח, המצאה גאונית!
