אני תמיד צודקת

במשך 67 שבועות תיעדתי בניוזלטר את הניסיונות שלי להתמתח ולהגיע לשפגאט פנים מלא, ע"י מתיחה של דקה כל יום.

בשלב מאוד מוקדם בתואר השני שלי הבנתי שאני לא הולכת להיות מתכננת ערים. אבל בכל זאת המשכתי והתמדתי בתואר, כי הוא עניין אותי והאמת - בעיקר כי התחלתי אותו. מאז שאני קטנה אני רגילה שמה שאני מתחילה אני מסיימת. אם יותר לאט או יותר מהר, יותר או פחות מוצלח, תמיד אני מגיעה לסוף. זה חלק מה-DNA שלי. אבל אני מודעת לזה שלא כולם כמוני, לא כולם מצליחים להתמיד במטרות שהם מציבים לעצמם. אני גם מבינה למה, יש לנו המון דחפים ורצונות לטווח הקצר והם מתנגשים עם המטרות ארוכות-הטווח שלנו. ליכולת להתמוד

חוסר מוטיבציה הוא לא סיבה לא לעשות דברים. אז גברת ליאת הספר שיפרין, שאחראית על הSEO באתר המהמם שלי, אמרה שצריך לכתוב מאמר על חוסר מוטיבציה בחיים ומוטיבציה פנימית וחיצונית. אבל לא התחשק לי לכתוב על מוטיבציה. יש המון דברים לומר על הנושא ואת כולם כבר אמרו מלא אנשים לפני ויגידו עוד מלא אנשים אחרי. ממש לא עושה שום חשק לכתוב על זה כלום. אבל הנה, יש פה מאמר לבלוג על מוטיבציה אז איך בכל זאת מצאתי את המוטיבציה הפנימית לכתוב אותו? ובכן, כשראיתי איך המאמר שעבדנו עליו על "עצלנות" שובר שי

מעיין היא אשת חינוך בבית ספר דמוקרטי, מדריכת הורים וצוותי חינוך ואני טורחת ומארחת אותה לכבודכם כדי שתסביר לי ולך איך לגדל ילדים עצמאים שלא ז

הבמאי האהוב עלי בעולם הוא דיוויד פינצ'ר. משהו באסתטיקה המוקפדת שלו וביכולת שלו להיות פרפקציוניסט ועדיין לסיים דברים מרתק אותי. אחד מסרטיו הראשונים, "שבעה חטאים", הוא על שני בלשים היוצאים בעקבותיו של רוצח סדרתי הבוחר את קרבנותיו בהשראת שבעת החטאים של הנצרות. אלו החטאים הנוראים ביותר שאדם יכול לבצע והעונש עליהם הוא מות הנפש, לא פחות. כל חטא מוצג בצורה מאוד אומנותית (ומגואלת דם). כדי לייצג את חטא הגרגרנות, למשל, הרוצח שלנו בוחר להאביס אדם שמן עד מוות. כן, זה לא סרט לכל אחד, ראו

דברים שלמדתי מהספר מומו

זה ידוע שהבוס תמיד אשם. זה גם ידוע שהכי טוב זה להיות הבוס של עצמך. אבל אז, כשאין בוס, את מי אפשר להאשים כשדברים לא מתקדמים?