שלום, אני אמא טרייה, רציתי לדעת אם יש לך טיפים איך לדאוג שהילד שלי לא יהפוך למקורצץ שלך בעתיד?
או, שלום לך אמא טרייה, השאלה שאת שואלת היא שאלה נהדרת ובתור אמא בעצמי גם אני תהיתי עליה לא מעט. כל פעם שאני רואה את הילדים שלי מתעצלים ומתפנקים עולה בי תחושה לא נעימה ואני תמיד מפחדת שהם באמת יהפכו למקורצצים יום אחד.
אני חושבת שיש כמה דברים בחינוך שבאמת יכולים למנוע מילדים להפוך למקורצצים לעתיד, והחלטתי לארח בבלוג שלי את מעיין לירון. מעיין היא אשת חינוך בבית ספר דמוקרטי, מדריכת הורים וצוותי חינוך ואני טורחת ומארחת אותה לכבודכם כדי שתסביר לי ולך איך לגדל ילדים עצמאים שלא זקוקים למישהו שיגיד להם כל הכבוד. למעיין יש כמה רעיונות שסותרים כל אינסטינקט פולני, וכדאי מאוד לקרוא את מה שיש לה להגיד.
הי מעיין, תודה שקנית לי קפה. יש לי תיאוריה שאומרת שאחת הסיבות שיש לי הרבה עבודה היא בגלל שיטת החינוך שקיימת היום במדינת ישראל, ורציתי לדבר איתך על זה. את יכולה קודם להסביר מה זה בית ספר דמוקרטי? כדי שיהיה מסודר.
בגדול דבר אחד מרכזי בבית ספר דמוקרטי הוא הסיפור של הבחירה של למידה, הילד בעצם בוחר לעצמו איזה שיעורים הוא מעוניין ללמוד והוא זה שאחראי לוודא שהוא לומד אותם. בעיניי הבחירה היא לא המטרה אלא אמצעי בשביל ללמד אחריות, מחויבות ועצמאות. בית הספר הדמוקרטי מדמה את מה שקורה לנו בחיים- אנחנו כל הזמן צריכים לבחור, ובחירה זה דבר שמאוד קשה לעשות. תמיד כשאנחנו בוחרים משהו אנחנו מוותרים על משהו אחר ולוותר זה לא פשוט. גם להבין מה אני רוצה זה לא פשוט.
הרבה פעמים בימים הפתוחים ההורים שואלים "רגע, ומה אם עושים את הבחירה הלא נכונה? האם אפשר לסמוך על ילדים שיעשו את הבחירות הנכונות?" התשובה שלי תמיד הייתה להסתכל מסביב על החדר ולהגיד "אני מבינה שיושבים פה אנשים שבחרו רק בחירות נכונות בחיים שלהם". בכלל, אני מאוד מסתייגת מהביטוי 'בחירה נכונה'. כי כל כך הרבה בחירות שאני בחרתי לעצמי שלא היו נכונות, היו הדרך שהובילה אותי דווקא למקום שבסופו של דבר היה לי טוב.
אני עשיתי שני תארים שאני לא משתמשת בהם, ומצד שני לא הייתי מגיעה לאיפה שאני היום בלעדיהם.
נכון. ובאמת, זה חלק מהנרטיב של הסוף הטוב. כאילו אם הבחירה שלך נכונה אז הסוף שלך יהיה טוב. אבל הסוף הוא מוות, לכולנו, וכל מה שקורה באמצע הוא רצף של בחירות שיש להן כל מיני השלכות. חלק מהבחירות עושות לנו טוב במיידי וחלק מהבחירות לא, וחלק מהבחירות שעושות לנו טוב במיידי מובילות אותנו למקומות שאחר כך לא טובים לנו ואנחנו צריכים למצוא את הדרך החוצה מהם, ולעשות בחירות נוספות.
זה מלחיץ נורא לחשוב שאני נותנת לילד שלי בגיל 6 לבחור בחירות שיכולות להתגלות כטעות - כמו נגיד אם הוא יבחר בשיעור אומנות במקום בשיעור עברית.
אחד הדברים שאני עסוקה בהם מאוד בשנים האחרונות הוא הנושא של לטעות, והעדר ההבנה שלמידה היא תהליך. יש איזושהי ציפייה שהכול יהיה טוב, בלי שנתאמץ יותר מידיי. אני רואה את זה אצל ילדים במקום אחד ואצל מבוגרים במקום אחר. גם מבוגרים, שכבר רגילים לזה שצריך להתאמץ בשביל להשיג משהו, בגלל שהכול כל כך קל (יחסית) העבודה הקשה מפסיקה להיות ברירת המחדל. אצל ילדים זה קשור ליכולת רגע להשהות, להתבונן, לחכות שמשהו יקרה. זאת יכולת שהולכת ונעלמת לטובת הסיפוק המיידי.
עכשיו, טעויות הן בעיניי בסיס ללמידה והן הרבה פעמים עוצרות אותנו, הן מונעות מאיתנו לעשות משהו מתוך החשש שנטעה. אני רואה יותר ויותר ילדים שנמנעים מלעשות משהו כי הציפייה היא שמשהו כבר יגיע מוכן. הלמידה מקופלת בתוך ה'טעות'. כדי ללמוד ולהתקדם צריך את הטעות. בשביל ללמוד בעצמנו אנחנו חייבים לעשות, ובשביל לעשות אנחנו חייבים לטעות. אין דרך אחרת ללמוד חוץ מלנסות, לטעות, ליפול, לקום ולנסות עוד פעם. לכן, זה נורא חשוב מה ילדים פוגשים כשהם נופלים.
אז בעצם כאמא, כחלק מהחינוך לעצמאות, אני אמורה לעודד את הילדים שלי לטעות? איך אני עושה את זה? הרי את רק רוצה לומר כל הכבוד כל הזמן, את לא באמת רוצה לתת להם הנחיות שיכשילו אותם.
בעיניי, הבעיה של החינוך הרגיל היא שברוב המקרים אנחנו פשוט משלמים מחיר גבוה מאוד על הטעות שלנו. אחד הדברים שהם בעיניי הכי חשובים זה שהמחיר על הטעות לא יהיה כל כך גדול, אלא התגובה על טעות צריכה להיות הדלת שנפתחת ללמידה, ולא הדלת שנטרקת כי עשית טעות. אני מרגישה שבבתי ספר טורקים את הדלת ברגע שיש טעות ואז ילדים מפחדים לטעות. ובצדק, כי לטעות הופך להיות דבר נורא מפחיד ושאתה נמדד עליו.
שיטת הציונים מציינת כמה פעמים טעית, כמה פעמים לא היית בסדר וגם כמה זה היה ביחס לאחרים בכיתה. עכשיו, אם אתה עושה מלא טעויות ואתה מקבל ציון נמוך ואחרים מקבלים ציון גבוה, אתה מייד תופס את עצמך כפחות טוב מאחרים למרות שבעיניי מי שעושה יותר טעויות – יש לו יותר סיכוי ללמוד. לא כולנו מבינים את הכול מטעות אחת, יש כאלה שצריכים לטעות פעם, ועוד פעם ועוד פעם ועוד פעם לפני שהם לומדים משהו, שזה נורמלי לחלוטין. גם לא כולנו לומדים מאותה טעות את אותו הדבר. אנחנו לומדים דברים שונים, כל אחד והמקום שהטעות פוגשת אותו.
אוי גוועלד! אז את בעצם מעודדת את הילדים לטעות?
כן, כמורה בכיתה אני הרבה פעמים הייתי נותנת לתלמידים שלי בכוונה משימות שבהם הם יפלו, שהם לא יצליחו לעשות, שהם כן יעשו את הטעות כדי לייצר את ההזדמנויות של מה קורה כשטועים ולהדגיש את החשיבות של הטעות.
למשל, לקחתי קבוצה של ילדים בכיתה ג' שעוד לא יודעים מה זה מילון, עוד לא למדו לחפש מילים במילון, ונתתי להם לחפש מילים במילון. זה היה להם נורא קשה. הם קיבלו את זה כמשימה עצמאית בזמן שעבדתי עם ילדים בגילאים אחרים וכל הזמן חזרו אליי ואמרו "אנחנו לא מוצאים, זה נורא קשה" אז אמרתי להם "נכון, זה קשה, אבל תנסו, ותנסו להבין מה קשה לכם, למה הדבר הזה קשה לכם".
אמרתי להם "אני בכוונה נותנת לכם משימה קשה. אתם תנסו, אתם לא חייבים להצליח אבל אתם חייבים לנסות". נתתי להם את זה כל השיעור ורק בשיעור אחר כך ישבתי איתם ואמרתי להם "אוקיי, אז מה היה קשה? תספרו" אז אחד הילדים אמר "יש מלא מילים במילון" אמרתי "נכון, יש הרבה מילים במילון. בוא נסתכל רגע על המילון. תסתכלו רגע, תנסו לראות אולי יש סדר, אולי יש היגיון בסידור של המילון". אז הם לקחו את המילון והסתכלו ופתאום אחת הילדות קפצה ואמרה "אה יו, זה מסודר לפי סדר הא"ב!" אמרתי לה "נכון, נהדר, יופי". שאלתי "איפה רואים באיזה אות אתם? תחפשו". זאת אומרת, רק מתוך החיפוש הזה והנפילה והלנסות והלא להצליח – הייתה איזושהי למידה.
הרגע הזה שבו הילדה קפצה ואמרה "זה מסודר לפי סדר הא"ב!" מבחינתה, יש כאן משהו שהיא לא תשכח כי היא גילתה את זה בעצמה. דברים שאנחנו מגלים בעצמנו הם הרבה יותר משמעותיים וחשובים לנו.
אז היום היתה לי דוגמא ממש טובה עם יהודה לפני שבאתי לפה. הוא רצה ניוקי בפעם הראשונה אז הכנתי לו ניוקי ואז הוא רצה רוטב. אמרתי לו "תיקח את הצנצנת ותשפוך לך רוטב" אז הוא אמר לי "כמה רוטב לשפוך?" אמרתי לו "לא יודעת, כמה שאתה רוצה. אני יודעת כמה אתה רוצה?" אז הוא שופך ואומר לי "אמא, תראי, יצא לי יותר מדי" אז אמרתי לו "יופי, פעם הבאה אתה יודע לשפוך פחות". הוא הלך ואכל את זה, אפילו שהוא התלונן.
אחד הדברים שחשבתי שקשורים זה שבשיטה הדמוקרטית נותנים המון אחריות לילד כחלק מהחינוך לעצמאות. אני זוכרת שלנו היו שיחות שלמות שבהן הסברת לי שאני צריכה לשחרר ולתת אחריות לבן שלי, ומה שאני רואה אצל המקורצצים שלי זה שהם ממש צריכים את ה"כל הכבוד" כשהם מסיימים את המשימה. כאילו, בלי ה"כל הכבוד" זה כאילו התפוגג ונעלם.
אני חושבת שהרבה פעמים מה שאנשים מחפשים זה שיראו אותם, שיראו את המקום שהם נמצאים, שיכילו, שיבינו. אז ה"כל הכבוד" הזה הוא בעצם אומר "ראיתי מה עשית". אם אנחנו מבינות שזה העניין, אז אפשר להחליף את ה"כל הכבוד" בהרבה דברים אחרים בתוך הדרך הזאת.
כן, כן, אני אומרת "איזה כייף!" "סחטיין" "יפה לך שהצלחת!" כאלה.
למידה בסופו של דבר היא יצירה של שינוי אז אם רוצים לייצר שינוי, אחת מהדרכים זה גם להצביע על מה שקורה לנו בדרך, אז למשל, להגיד "ואיך את מרגישה עכשיו? זה היה לך נורא קשה לשבת ולקרוא את כל החומר שקראת, ועשית את זה! ואיך את מרגישה עכשיו?" ואז היא אומרת "אני מרגישה הקלה". התחושה הזאת של להצביע רגע על איך אנחנו מרגישים - זה טוב, כי פה יש איזה שהיא למידה של: כשיש לי משימות שאני לא עושה אותם אז המחשבה שלי יותר מפוזרת, אבל ברגע שאני עושה איזה משהו זה משחרר אותי. ה"כל הכבוד" הוא חיצוני, צריך מישהו אחר בשביל שיגיד לך "כל הכבוד".
כשאמא שלי אומרת לי שהיא גאה בי, אני ישר הולכת ואוכלת את כל המקרר.
עם "אני גאה בך" יש לי בעיה אחרת, שקשורה לריצוי. אנחנו לומדות מגיל מאוד צעיר שאנחנו כל הזמן צריכות לרצות מישהו ולאו דווקא את עצמנו. אם אני מצליחה להסיט את הפוקוס לשאלות כמו "רגע, מה את מרגישה?" "מה זה עושה לך?" "איפה את נהנית מהעבודה שעשית?"- זה הופך ללרצות את עצמי, להבין מה טוב לי.
עם כל זה שהחברה היא אני אני אני ואני, יש בתוכה עדיין הרבה ריצוי של האחר. הרבה פעמים לרצות אחר מגיע ממקומות מאוד טובים של אהבה ושל כבוד לאחר, לראות מישהו אחר. באופן כללי, זה לא דבר רע, אבל זה תהליך נפשי שאנחנו צריכים להיות מודעים אליו ולשים לב לאיפה אנחנו מרצים מדי את האחר ומוחקים את עצמנו, ואיפה הריצוי הזה מגיע מרצון שלנו.
במשפט הזה כרתנו את הענף שכל הפולניות יושבות עליו… ואם כבר פולניות, אז זה מאוד מתסכל בתור אמא, כי אני רוצה שהם ילמדו מהטעויות שלי אבל אי אפשר.
אי אפשר. אפשר להציע. אני חושבת שגם הרבה פעמים אם אנחנו אומרים משהו, גם אם לא מקשיבים לנו ולא עושים ולא פועלים ככה, בשלב מסוים מגיעה הלמידה ואז גם הדבר שנאמר מהדהד ומעשיר את הלמידה ומחזק אותה. עצם העובדה שזה נאמר ומוכר מנרמל את הכול.
נכון, הנורמליזציה. אני גם כן רואה אצל המקורצצים שלי, שאני אומרת להם "כן, להרבה מקורצצים זה קורה ככה..." (כנראה לא אמרו להם מספיק פעמים "ומה אם כולם יקפצו מהגג?") והם אומרים "אה, באמת? וואי, זה ממש מרגיע אותי לשמוע".
כן, בהחלט. הרבה פעמים אנשים מסתובבים בתחושה שהם לבד, שכל מה שקורה להם קורה רק להם. התחושה של "אני נורמלי" תמיד עוזרת ובשנים האחרונות יש הרבה מאוד גדילה של טווח הנורמה, של מה שנחשב נורמלי, שזה מעודד.
בעיניי ה"כל הכבוד" הוא ריק מתוכן. אין בו שום דבר ואנחנו נורא מפחדים לקבל את האמירות האלה שלא נעים לנו לשמוע, כי אנחנו לא רגילים לקבל אותם ולא מבינים את התהליך הזה של הלמידה שבתוכו יש גם חוויה שהיא לא נעימה. אנחנו נרתעים מחוויות לא נעימות, והרבה פעמים מסתכלים עליהן כסוף, כנקודה בסוף משפט ולא כפסיק שאחריו יש המשך. זו לא הנקודה בסוף המשפט, אלא "עכשיו ניסית ולא הצלחת ובוא נראה מה יהיה עכשיו ולאן אנחנו הולכים מכאן". ילדים נתקלים בקושי ומבחינתם זהו, נגמר. אני הרבה פעמים נותנת להם דימוי ואומרת להם "תקשיבו, כשאתם רוכבים על אופניים ואתם מדוושים אז לפעמים בעלייה זה נורא נורא נורא קשה, לפעמים צריך גם לעצור ולרדת מהאופניים. זה קשה מדי. אבל כשאתם עושים את זה, השרירים שלכם ברגליים מתחזקים ואז אתם יכולים לעשות יותר". זה אותו הדבר גם בקריאה, "קשה" זה לא אומר "רע", "קשה" בסך הכול אומר ש"קשה", שאנחנו צריכים להפעיל יותר מאמץ.
כן, זה נכון, זאת תפיסה מאוד רווחת שמה שקשה הוא לא טוב. פה דווקא הפולניות יכולות להיאנח לרווחה, כי זה משהו שהן כן מנסות להזכיר לנו (שוב ושוב ושוב…)
הייתי נתקלת בזה הרבה גם עם הורים. יש הורים שיכולים להעמיד את עצמם בקשיים מאוד מאוד גדולים אבל ברגע שלילד שלהם קשה, הם לא מסוגלים להתמודד עם זה. זאת באמת תחושה מאוד קשה, לא נעימה, מפחידה, שמכילה בתוכה את כל העבר ואת כל העתיד של הילד באותו רגע. אז הרבה פעמים מנסים לפתור את הקושי של הילד ע"י מניעת הדבר הקשה, אבל ברגע שאנחנו מונעים את הדבר שקשה, אנחנו מונעים גם את הלמידה, ההתפתחות והגדילה. אם נדבר רגע על ההבדלים בין חינוך ילדים בביה"ס דמוקרטי לבין חינוך בבית ספר רגיל, אחד הדברים שצריך לשים לב אליו בדמוקרטי זה המקומות של ההימנעות. בתוך המסגרת הדמוקרטית מאוד קל להימנע מקושי, מאוד קל לפתור את הדברים על ידי זה שהם לא יהיו בתוך סיטואציה כזאת. אבל אני חושבת שאם אנחנו נמנעים מזה, אם אנחנו לא מאפשרים את ההתמודדות הזאת עם הקושי – אז זה החטא הכי גדול כמחנכים.
אז איך מגדלים ילדים שלא יהפכו למקורצצים שלי בעתיד?
קל מאד להבין כיצד הרצון להיות האמא הטובה ביותר בעולם כולל את הרצון להגן על הגוזלים שלנו מהכל - גם מההשלכות של טעויות שהם יעשו וגם מתהליכים שעשויים להיות ארוכים וקשים, שני דברים שבלעדיהם אין אפשרות ללמוד שום דבר.
הילדים שלנו הם כמובן מושלמים, אבל לפי הגישה של חינוך ילדים לעצמאות שמגלה לנו מעיין לירון יש להם עדיין כמה דברים ללמוד ולהתנסות בהם, והדרך לעשות את זה היא לאפשר להם לבחור לבד, לטעות ולגלות את התשובות בעצמם.
