יש לי ילד שחוגג היום יומולדת 11. יהודה.
לפני שיהודה נולד הייתי עצלנית. אין מילה אחרת לתאר את זה. הייתי אומנם עובדת ולומדת ועושה מלא דברים אבל בכל רגע פנוי שהיה לי הייתי נמרחת על הספה ורואה טלויזיה.
ואז נולד לי ייצור כזה, שכל מטרתו בחיים היא שאני לא אשב ואנוח לרגע. מהיום הראשון בבית חולים הוא רק רצה על הידיים ולראות את כל העולם. טיפוס סקרן כזה שלא מסתפק בלשכב במיטה או לישון. הוא היה ישן רק כשהייתי מנקה או מכינה אוכל או מסתובבת איתו בסידורים. אם רק היה מריח שאני מתכננת להתיישב על הספה הוא היה מתעורר ודורש את תשומת הלב שלי. סוג של מחנה אימונים.
השנים חלפו והוא בעצמו נהיה בטטה שרק רוצה להיות במחשב כל היום. אבל לרוע מזלו - הוא העיר את המפלצת והפך אותי מעצלנית שיושבת על הספה ורואה טלויזיה לאישה בוגרת ומתפקדת שרודפת אחרי הזמן של עצמה ומנדנדת לו ולכל העולם שסביבו - לקרציה.
יהודה הוא גם הראשון שהצביע על העובדה שאני קרציה ומיתג אותי. כי הוא אוהב לקחת את הזמן שלו, אז כשאני מנדנדת לו שינעל נעליים בפעם החמישית הבוקר - הוא צועק לי שאני קרציה. וכשאני אומרת לו בפעם ה20 לשים את הגרביים המלוכלכות שלו בכביסה - אז אני קרציה. וכשאני שואלת במתיקות מה הוא רוצה לאכול כדי שאני אוכל להכין לו - אז אני קרציה.
והוא צודק.
אז מיתגתי.
ומאז אסור לו להתלונן על זה יותר, כי על מה תתלונן? על זה שאני מי שאני?
אז יהודה יקר, אם עוד פעם אחת אתה מתלונן כשאני מבקשת שתוריד את הצלחת לשיש כשאתה מסיים לאכול - אני אפנה אותך לעמוד שלי בפייסבוק שתבין עם מי יש לך עסק וכמה אני מרחמת עליך.
וחכה חכה שיהיו לך ילדים, אז אני אוכל לשבת לי בשקט על הספה עם כוס תה לימונית לואיזה ולצחוק עליך חזרה.
