מישהו שידחוף אותי: לבקש עזרה זה לא כישלון

בצעדים קלילים צעדתי לתוך המעלית, נרגשת מהשלל שאספתי מהשכנה שלי - פטיפון! מכשיר יפיפה, שאמנם קצת מזייף, אבל עובד. אוליביה קנתה תקליט של נונו ומאז היא חופרת שהיא רוצה פטיפון. והנה קיבלנו פטיפון במתנה. רצתי להביא אותו ועכשיו הוא ביידי. הזבל של האחד הוא האוצר של האחר.

וכך נכנסתי למעלית, הפטיפון בידי, לחצתי על "ק", כדי לרדת לקרקע, והדלתות נסגרו. כפולניה מנומסת ומחונכת, מייד התחלתי לכתוב הודעת תודה לשכנה "לקחתי! הוא נראה מצו…". ואז, כמו בסרטים, הזמן קפא, שמתי לב שאני עומדת בתוך מעלית שלא זזה. הרמתי את ראשי מהטלפון וראיתי שהכפתור 'ק' לא מאיר והסקתי את המסקנה המתבקשת: לא לחצתי מספיק חזק על הכפתור. ישר אני אשמה.

לחצתי שוב, לא נלחץ. שוב. שוב. ניסיתי קומה אחרת. גם לא.

טוב, חשבתי לעצמי, כנראה יש בעיה במעלית, אני פשוט אלחץ על הכפתור שפותח את הדלת ואחמוק לי החוצה. איזו הפתעה, גם הוא לא עבד. וזה השלב שבו התחלתי להבין שנתקעתי במעלית. כן, אני יודעת, קצת איטי מצידי. בטח ניחשת כבר כמה שורות למעלה, אם לא בפעם הראשונה שהוזכרה המילה "מעלית" (שהרי ידוע שמעלית שמופיעה במערכה הראשונה נתקעת במערכה השלישית), אבל זה הכל כי אני פשוט אדם מאוד אופטימי שלרגע לא חושב שמשהו רע יכול לקרות לו.

מה עושה בן אדם שנתקע במעלית? אני אמורה להיכנס ללחץ עכשיו? או שאפשר לחכות עם זה קצת? התחלתי ללחוץ על כל מיני כפתורים, לא חשוב איזה, רק כדי לראות מה הם עושים. הם לא עשו כלום. ניסיתי להתקשר לשכנה או לשלוח לה הודעה אבל כמובן שלא היתה קליטה. אז ניגשתי לפתרון שתמיד פחדתי מהרגע שאצטרך להשתמש בו, נשק יום הדין - הפעמון.

כשהייתי קטנה, תמיד כשנסעתי במעלית רציתי ללחוץ על הכפתור הזה. והנה עכשיו כשהייתי צריכה ללחוץ עליו הרגשתי מאוד לא נעים. מה פתאום להרעיש לשכנים ביום שישי בין שתיים לארבע??? ממש לא לעניין. כל הזכרונות על מבוגרים נוזפים בי שלחצתי עליו לחינם צפו ונזפו בי שוב.

צלצלתי, אבל חלש. רק צלצול קצר. אף אחד לא שמע. צלצתי שוב, יותר ארוך הפעם. כלום. התחלתי לדפוק על הדלת מבפנים. "מישהו שומע אותי? הלו!"

בשלב הזה חיי חלפו מול עיני. חשבתי על כל הארועים שהובילו אותי לרגע הזה: מקניית התקליט באוזן השלישית, נונו חותמת לאוליביה במחברת השירים שלה, מאיה צועדת איתי לבניין ומתלבטת אם לעלות אבל מחליטה שהיא ממהרת (וכך ניצלה!). ההתלבטות אם לעלות ולרדת במעלית או במדרגות. דמיינתי את עצמי תקועה שם עד הלילה, היה לי פיפי. האם המקורצצים שלי ידאגו לי? וכמה זמן יקח עד שבבית יבינו שהייתי אמורה לחזור כבר?

ואז נפלה עלי ההבנה שזה לא הזמן להשאר רגועה, אין כמו צורך בפיפי כדי להניע לפעולה. גייסתי את כל כוחותי והוצאתי מפי את המילה שמעולם לא יצא לי לזעוק: "הצילו!". בהתחלה שקטה, כי אף פעם לא צעקתי "הצילו" קודם וזה הרגיש ממש מוזר, ואז בקול רם יותר. וברגע שהסכר הזה נפתח התחלתי לצלצל ולעשות מלא רעש ולדפוק חזק על דלת המעלית צועקת "מישהו שם?? הצילו! אני תקועה במעלית!!"

למה כל כך קשה לבקש עזרה?

ולפתע נשמע קול מעבר לדלת. "יש מישהו במעלית?" הו! באו להציל אותי!! ניסיתי להשמע הכי רגועה שאני יכולה. "כן! זאת הילה, שבאה לקחת את הפטיפון, אני תקועה במעלית". והקול ענה "אל תדאגי - אני אוציא אותך, אני על זה" והלך. ואז היה עוד פרק זמן מאוד ארוך, שהסתיים אחרי שתי דקות, כשהוא חזר, והביא את אשתו. מאחר וזו מעלית מהסוג הישן, שיש לה גם דלת חיצונית שנפתחת החוצה וגם דלת פנימית שנפתחת לצדדים, הם הנחו אותי איך לפתוח את הדלת הפנימית עם הידיים כמו שוורצנגר בזמן שהם פתחו את הדלת החיצונית. וזהו, הייתי בחוץ, חופשיה כציפור. אם ציפור היתה יכולה להחזיק פטיפון. אני מודה שלא הספקתי ממש להילחץ מהאירוע, אבל כן הספקתי להתלבט אם אני אמורה להלחץ. בכל זאת היה יום חם במיוחד. והיה לי פיפי. ואני כן יכולה לספר לך שבשתי דקות האלו, שבין הזמן שהשכן אמר לי שיהיה בסדר ועד שנהיה בסדר - הרגשתי תחושה מאוד נעימה. שאני לא לבד, שהנה, מישהו דואג לי ויהיה בסדר. שיש לי על מי לסמוך.

וחשבתי גם על הזמן שלקח לי עד שהרשיתי לעצמי לצעוק הצילו, לבקש עזרה. להודות שאני לא מסתדרת לבד. כל הסיפור לקח 5 דקות גג, אבל הרגיש ארוך הרבה יותר. יש המון מחשבות שאפשר להספיק לחשוב בחמש דקות וזכרתי את כולן בבירור. אני ממש זוכרת את עצמי מתלבטת "האם זה ארוע שמצריך להלחיץ אחרים ולצעוק את המילה הזו? שיש לה כל כך הרבה משמעויות נלוות בימים האלו? מי אני והצרות שלי כדי להטריח אותם בשישי אחרי צהריים? להשתמש במילה כל כך עוצמתית?"האם בכלל מגיעה לי עזרה שככה התעצלתי ולא ירדתי במדרגות שתי קומות?

האמת שאני לא באמת שואלת. התשובה היא כן. כי זה תמיד כן.

האם לבקש עזרה זה סימן לחולשה?

מאוד מוכרת לי התחושה הזאת של לא נעים לבקש עזרה, ולא נעים שידעו שאני צריכה עזרה, והמחשבה הזאת שאני אמורה להסתדר לבד. היא תמיד עוברת לי בראש, אז אני מזכירה לעצמי שתמיד בסדר לבקש עזרה. לפעמים אנחנו צריכים שיקרצצו לנו לעשות משהו, ולפעמים אנחנו צריכים שיעשו משהו בשבילנו. כמו, למשל, שיפתחו לנו את הדלת מבחוץ.

קריאה נוספת: אז מה אם אין לך מוטיבציה פנימית · למה אנחנו לא מצליחים להתחיל משימות, ולמה זו לא עצלנות · להתחיל קרצוץ · להצטרף לניוזלטר

---

פורסם במקור כניוזלטר השבועי של הקרציה, ב-1.6.2024. לקבלת הניוזלטר בכל שבוע אפשר להצטרף כאן.