21:37 בערב. לשכת גיוס תל השומר. כל הלשכה על הרגליים מחפשים תיק של מלש"ב (מועמד לשירות בטחון, או בקיצור - ילד בן 17 שמחכה שיגייסו אותו לצבא). "אתם לא הולכים הביתה לפני שמוצאים את התיק, הוא חייב להיות איפשהו בלשכת הגיוס". כעבור כמה שעות, שבהן מאה ומשהו חיילים הופכים כל חור בלשכת הגיוס, התיק נמצא מאחורי שולחן עלום במשרד כלשהו שהוא לא היה אמור להיות בו. כל החיילים נושמים לרווחה והולכים הביתה לישון במעט השעות שנותרו להם.
למציאות הזו התגייסתי בתור מאבחנת פסיכוטכנית בצבא. זה היה לפני לא-מגלה-כמה-שנים, אתם מוזמנים להגיב ש"וואו מה זה את נראית צעירה בעשור לפחות". באופן רשמי הייתי זו שאחראית לזמן את המלשב"ים שהתעצלו ולא הספיקו את כל מה שהם היו צריכים לעשות בצו הראשון. כן כן, התפקיד הקרצייתי הראשון שלי.
כמובן שבעידן הפרהיסטורי ההוא המחשבים רק התחילו להכנס לשגרה הצבאית, אומנם בבית כבר היה לי מחשב צבעוני ויפה אבל בלשכת הגיוס המחשבים עדיין הציגו בכתום על גבי שחור (לפחות לא ירוק). ולכן, מכיוון שאף אחד עוד לא סמך על המחשבים שישבו סטטיים ולא ילכו לאיבוד בשום מקום, היינו טורחות ומעדכנות באופן כפול את כל המידע - גם בתיק הפיזי וגם בתיק במחשב. וכשאני אומרת כל המידע אני מתכוונת לארבע ספרות שמהוות את הסטטוס של התיק. זהו.
המצב הזה היה הופך את לשכת הגיוס לנתב"ג של התיקים. הם היו מתעופפים להם בין המדורים השונים והולכים לאיבוד כל יומיים. ליד השולחן שלי היתה ספרייה ענקית מלאה בתיקים שכל הזמן פחדתי שיפלו עלי, או גרוע מכך, ילכו לאיבוד. כמה יעיל, נכון?
אז נו, נחשו מי אמרה את המשפט: "אבל אנחנו לא באמת צריכות את התיקים כדי לזמן אנשים, כל המידע נמצא במחשב"? נו, מי?
ברור שאני! באותו יום הורדנו את כל התיקים שברשותנו לארכיון והפסקנו לחפש תיקים. לנצח. עד סוף השירות שלי לפחות.
וככה לקחתי תפקיד שהצריך 3 חיילות שיתפעלו אותו במשך ימים שלמים והפכתי אותו לתפקיד שמצריך חצי שעה עבודה בבוקר, של חיילת אחת. מה עשינו אני וחברותי לתפקיד בשאר הזמן? אני לא מגלה כי יכול להיות שהמפקדת דנה קוראת. אבל דאגתי להראות עסוקה מאוד, אל תדאגו. בואו נאמר שהמשכתי לקטר בחושך בשקט על כמה שאני עסוקה.
שלא תטעו, אני מאמינה גדולה בעבודה קשה, אני פשוט לא מאמינה בעבודה מיותרת. בגלל זה אני מעריכה אנשים עצלנים באופן גורף ואכפת לי כ"כ שהם ישגשגו, כי עצלנות גורמת לנו לחפש את הדרך הקלה ביותר לעשות דברים, שלא לומר האפקטיבית ביותר, ומתוך העצלנות צומחות ההמצאות הכי שוות:
את השלט רחוק המציא אדם שלא היה לו כוח לקום לטלויזיה.
גלגלים - מישהו שהיה לו חשוב להעביר איזה אבן ממקום למקום.
מדרגות נעות - לא באמת צריכה לספר לכם למה זה טוב, כל מי שהיה אי פעם ברכבת תחתית סבירה בחוצלארץ יוכל להעיד.
מחשבים - הממציא של המחשבים אמר שהוא המציא את המחשב הראשון כי לא היה לו כוח לחשב בעצמו את כל המתמטיקה שלו.
נו באמת כמה דוגמאות צריך לתת לכם כדי להוכיח שאני צודקת? פשוט קחו את זה כעובדה.
המשפט המוביל בתהליך ההמצאה העצלני הוא "חייבת להיות דרך טובה יותר, יעילה יותר". התהליך המצאה לכשעצמו הוא כמובן לא עצלני, יש בו המון עבודה, והמון שינוי פרדיגמות. אבל אחרי שהוא מסתיים אפשר להנות מהפירות ולנוח כי פתרנו בעיה שתחסוך לנו הרבה זמן בעתיד ואפילו תייצר פתרונות חדשים ועבודה נוספת משל עצמה (כמו מחשבים! לא באמת הפסקנו לעבוד בגללם, רק פינינו את עצמנו לעבוד על דברים אחרים).
יש לכם משהו שאתם מתעצלים לעשות אותו כי הוא קשה מדי? מוזמנים לכתוב בתגובות ואולי יהיו לי רעיונות לפתרונות עצלניים ואקפטיביים יותר בשבילכם וככה יתפנה לכם זמן להספיק עוד דברים חשובים.
בוידאו: ממציאן עצלן של כבוד