בשלב מאוד מוקדם בתואר השני שלי הבנתי שאני לא הולכת להיות מתכננת ערים. אבל בכל זאת המשכתי והתמדתי בתואר, כי הוא עניין אותי והאמת - בעיקר כי התחלתי אותו. מאז שאני קטנה אני רגילה שמה שאני מתחילה אני מסיימת. אם יותר לאט או יותר מהר, יותר או פחות מוצלח, תמיד אני מגיעה לסוף. זה חלק מה-DNA שלי.
אבל אני מודעת לזה שלא כולם כמוני, לא כולם מצליחים להתמיד במטרות שהם מציבים לעצמם. אני גם מבינה למה, יש לנו המון דחפים ורצונות לטווח הקצר והם מתנגשים עם המטרות ארוכות-הטווח שלנו. ליכולת להתמודד עם הדחפים לטובת המטרות ארוכות-הטווח אנחנו קוראים משמעת עצמית ועליה נדבר היום.
ראשית חשוב להפנים שמשמעת עצמית היא כמו שריר, ככל שנתרגל אותה כך היא תתחזק.
ולכן החלטתי לקחת את המשרוקית ואת מגן הזיעה לראש ואני מזמינה אותך לחדר הכושר של הקרצייה לפיתוח משמעת עצמית:
משקולות - לא הכל ביחד!
משמעת עצמית היא משאב מוגבל וככזה צריך להבין שכמו שלא אצליח להרים את כל המשקולות יחד ככה אני לא אצליח להפסיק לעשן, להתחיל להתעמל ולעשות דיאטה והכל באותו הזמן שעובדים על המצגת לסמינריון של הדוקטורט. משמעת עצמית מצריכה פוקוס והכוונה, לבחור יעד להתמקד בו ולהתעסק רק בו עד שהוא מוטמע. כן, גם אם זה אומר שיעדים אחרים יוזנחו לקצת זמן.
אינטרוואלים - קצת בכל פעם, לא צריך להגזים:
שריר צריך לנוח כדי לבנות את עצמו, לקבל את הדלק שהוא צריך כדי להתפתח, וכן, גם להשתדל להימנע מתנועות שרק יזיקו לטווח הרחוק. נניח, ורק נניח, שאני לא בכושר, והחלטתי לצאת סוף סוף לריצה. קמתי בחמש בבוקר (כמו תמיד), נעלתי את נעלי הספורט ויצאתי לרוץ עשרה קילומטרים. אחרי שיגיע האמבולנס לאסוף אותי ואשתחרר מבית החולים, האם ממש יהיה לי חשק לחזור שוב על החוויה? כנראה שלא. אז קצת בכל פעם - למשל לשים טיימר לשעה של עבודה רציפה, אפילו אם זו לא תהיה שעת העבודה היעילה ביותר.
מסלול קבוע - למניעת החלטות ופיתוח הרגלים:
משמעת עצמית מצריכה מאיתנו התמדה לקבל שוב ושוב את ההחלטה להתמיד, קבלת ההחלטות האלו מצריכה מאיתנו הרבה אנרגיה. הרגל, לעומת זאת, הוא החלטה שכבר הוחלטה ולכן דורש מאיתנו פחות ופחות מאמץ מנטלי. כיוון שידוע שיש לנו יכולת מוגבלת להחליט החלטות במשך היום. כל הרגל הוא החלטה אחת פחות שצריך לעשות.
אז לקראת היעד הנכסף כדאי לבחון איזה הרגלים יעזרו לך בדרך אליו, אני ממליצה להתחיל בקטן (בהתאם לסעיף הקודם) ולמצוא את ההרגל המינימלי שניתן להתמיד בו בתור התחלה, לדוגמא - כדי לכתוב ספר אפשר לגבש הרגל כתיבה יומי של 10 דקות, כדי לבנות מצגת אפשר להחליט כל יום לבנות 3 שקופיות, לרוץ מרתון אפשר להתחיל עם 10 דקות ריצה ביום.
מחסן ציוד - לזכור איפה שמת את זה:
לכל ספורט יש את הכלים המתאימים לענף שלו. ללינוי אשרם יש כדור נוצץ, לטום דיילי מסרגות, ולך?
נכון אחרי שיעור ספורט היה תמיד צריך לאסוף את כל הכדורים והמזרנים ולהחזיר אותם למחסן הציוד? זה לא משנה מה הכלים המקצועיים שלך, אם הם פיזיים או וירטואליים, שימרו עליהם נגישים ומסודרים. ללכת למצוא עכשיו את המצלמה או הקבצים או המצגת בגרסה הכי עדכנית זה לא רק זמן מבוזבז, זה גם עוד יותר משימות למוח, ופחות אנרגיה פשוט להתחיל לעבוד.
צמצום פיתויים - בשביל מה זה טוב למשמעת עצמית?
אם זה לא נמצא אז לא צריך להחליט להתעלם מזה. בין אם אלו חטיפים כשאתם מנסים להוריד במשקל או האפשרות להתחבר לפייסבוק כשצריך להתרכז בכתיבה. כשהדחף הרגעי יגלה שהוא צריך לקחת ארנק, לצאת מהבית ולהרחיק עד הקיוסק בשביל משהו מתוק, הוא ישבר ויוותר, כי ככה הוא, דחף רגעי. אין לו משמעת עצמית. יש אפליקציות שמאפשרות התנתקות מרשתות חברתיות לזמן מוגבל, אפשר ללכת לעבוד במקום שבו אין אפשרות להתחבר לאינטרנט. כל מה שאפשר לעשות מראש כדי שברגע האמת הפיתוי פשוט לא יהיה נגיש.
עבודה בזוגות - עשר דקות אי אפשר להשאיר אותך לבד?
נכון, זה אומנם נקרא משמעת עצמית, אבל לפעמים כדאי לערב עוד מישהו שיוודא שהחלק של המשמעת נשמר. בעשרים השנים הראשונות של החיים שלנו יש לנו הרבה גורמים חיצוניים שמצפים מאיתנו למשמעת - מאמא, דרך המורה עדנה ועד מאיה המפקדת. כשהמטרות הן כאלו שקבענו לעצמנו (ולא מתוך הגחמה ההזויה לגמרי של הגננת שנהיה בשקט) נהיה הרבה יותר קשה להתרגל להניע את עצמנו עבור עצמנו וזה עוזר שיש עוד מישהו מעורב. כמו שמאמנים עוזרים להתמיד וגם לעקוב אחרי ההתקדמות, אפשר להיעזר בעוד מישהו, מבחוץ, שיעשה את אותו הדבר גם כשהמטרה היא לסיים לכתוב את התזה. אלה יכולים להיות חברים, קולגות, או קרציה פולניה מקצועית.