מכירים את המעצבנים האלו שנראה שהם מספיקים הכל ותמיד יש להם חיוך על הפנים?
מיכל פולת עושה המון המון המון דברים, אני אתן לה לספר מה הם בדיוק. מה שתמיד הרשים אותי במיכל זה שעושה רושם שהיא תמיד עושה את כל המיליון דברים שלה בצורה מאוד רגועה. עכשיו, יש אנשים שזה רק מצטייר ככה אצלם בפייסבוק, אז החלטתי לטרוח לארח אותה כדי לברר אם זה רק נראה לי או שזה באמת נכון. וככה אני גם מחזירה לה ביקור נימוסין על הראיון שהיא ראיינה אותי שניה וחצי אחרי שרק השקתי את העסק שלי והחמיאה לי מאוד.
איך להציג את מיכל? שאלה ממש טובה, אני אשאל אותה.
הי מיכל :) אם כבר טרחתי לארח אותך אז בואי נתחיל מההתחלה - ספרי לנו - איך את מגדירה את עצמך? במה את עוסקת? או כל ניסוח אחר שמתאים לך לשאלה הזו. רק תכיני לעצמך קפה כי את מתעקשת לגור בקופנגן במקום בארץ.
אני לא שותה קפה, תודה. לקחתי לי קוקוס. אז מה אני עושה? כל מיני דברים שכולם נכנסים תחת המטריה של הגשמה בעולם החדש. בגדול אני עוזרת לאנשים להקשיב לעצמם ולהבין מי הם, מה הם באמת רוצים ואיך להגשים את זה בדרך שמתאימה להם. זה בעיקר בא לידי ביטוי בנושאים של מציאת כיוון, יציאה לאור, בניית עסק והתייעלות טכנולוגית.
תסבירי לי - איך את מצליחה לעשות כ"כ הרבה דברים ולהישאר שפויה ורגועה וחייכנית כל הזמן? אני זוכרת שפעם פגשתי אותך ביפו באמצע סידורים ולא מצאת איזה משהו אבל לא היה נראה שזה מטריד אותך כ"כ.
מה לא מצאתי? אני כבר לא זוכרת. אבל בטח הייתי רגועה כי ידעתי שבסוף אמצא. או שזה יסתדר איכשהו. הנה, עובדה ששכחתי מזה. את יודעת שאומרים ש-90% מהדברים שמדאיגים אותנו לא קורים בסוף? ועם מה שקורה אנחנו מצליחים להתמודד.
וואי, זה ממש נכון. בדיוק היום בבוקר הייתה לי שיחה עם יהודה (הבן 12 שלי) שלי על זה שהוא היה לחוץ בתחילת הקורונה שאין לו חולצה להצגה של סוף שנה וממש רבנו על זה והנה פתאום - אין הצגת סוף שנה ולא צריך את החולצה בכלל.
את רואה, לפעמים דחיינות היא תרופה ולא בעיה.
בסדר בסדר, אז את לא דואגת אבל מצד שני את מאוד אפקטיבית ומספיקה המון דברים גם בלי להתאמץ - מה הסוד שלך?
זה נחמד לי שאת אומרת שאני מספיקה הרבה, כי רוב הזמן אני בתחושה שאני עושה ממש מעט. אבל אני מבינה לאחרונה שזה כנראה הביקורת העצמית והציפיות הלא הגיוניות שלי. וזה שאני רוצה לעשות מיליון דברים ומתמקדת במה לא עשיתי. אז מה הסוד? כנראה שפשוט כי אני מאוד אוהבת את מה שאני עושה, ושיש לי תשוקה להרבה דברים. אז זה מריץ אותי קדימה.
מה עוזר לך לשמר את התשוקה הזו? הרבה פעמים אנשים מתחילים עם תשוקה ואז היא נגמרת מתישהו וצריך לחיות על רזרבות. והזיכרון המתוק שפעם היתה לך תשוקה - מה את עושה במקרה כזה?
כשנכבית לי התשוקה אני שמה לב איפה אני אומרת לעצמי "צריך". "צריך" זה מכבה התשוקה הכי חזק שאני מכירה. ומה שעוזר לי זה להתחבר מחדש למה אני באמת רוצה ו-למה. לא באמת צריך שומדבר. אפשר למצוא דרך אחרת, ויש גם מלא משימות שאני אומרת לעצמי שאני צריכה לעשות, ואז כשאני עוצרת אני יכולה לראות שהן לא באמת הכרחיות.
כן, להתפקס זה חשוב.
בהחלט, אחרי שאני מבינה מה אני רוצה אחד הדברים שעוזרים לי בשנה האחרונה הוא דווקא לצמצם: לצמצם את רשימת הפרויקטים והמשימות שלי לזמן נתון. לכל אנשי הגם וגם אני אגיד שהכוונה היא לא לצמצם את עצמנו או לוותר על רצונות שלנו, אלא פשוט לשים אותם בצד לתקופה. אני ממש רואה שכמה שאני מנסה לעשות פחות אני מספיקה יותר, ואני גם יותר רגועה ומסופקת.
עוד דבר שהבנתי לאחרונה זה כמה חשוב שיהיו ציפיות ריאליות. נראה לי שלהרבה עצמאיות יש ציפיה מעצמן לעבוד ולהיות פרודוקטיביות 24/7 או לפחות 9 שעות ביום. ובפועל - זה לא ריאלי. גם שכירים לא באמת עובדים 9 שעות ביום - הרבה מהזמן הולך על קפה, פייסבוק, בהיה במסך או ישיבות עם זמן מבוזבז. רובנו לא באמת יכולים להיות מרוכזים, אפקטיבים ועם משמעת עצמית כל כך הרבה שעות ביום, בטח לא כל יום.
נכון מאוד!
הרבה מהמקורצצים שלי במסלול בייביסיטר לעסקים מתחילים עם לרצות לעבוד יום מטורף ולהספיק המון ועם העבודה שלנו לאט לאט הם לומדים לשים מסגרת של זמן על העבודה שלהם ולא לעבוד בכל שעה אפשרית וגם להנות מהמנוחה בסוף היום, בלי נקיפות מצפון כמובן. יש לי מקורצצת אחת שהיטיבה להגדיר את זה "אני שואפת לבינוניות" והיא התכוונה שהיא רוצה שאחרי העבודה יהיה לה זמן לעצמה ולא להמשיך לרדוף אחרי הזנב של עצמה.
אוי אני גם שואפת לזה לאחרונה! אולי תקרצצי לי לנוח? שמתי לב שכשאני מצפה מעצמי להיות כל היום פרודוקטיבית - אז בפועל יש זמנים שלמים שבהם מצד אחד אני לא באמת עובדת, ומצד שני אני לא באמת נחה או נהנית. כי אני מנסה לעבוד ובפועל נכנסת לפייסבוק או בוהה במסך. או שאני בהפסקה וכל הזמן יש לי טירטור בראש שאני צריכה לחזור למשימות.
אז איך את נמנעת מזה?
זה מתחבר לזה שאחד הדברים החשובים שהבנתי מאז שאני גרה בקופנגן, זה עד-כמה מנוחה והנאה חשובים לפרודוקטיביות. זה זמנים שמטעינים אותנו, זה זמנים שבהם נקודות מתחברות לנו בראש ומגיעים הרעיונות והפתרונות הכי טובים. אבל עדיין בחברה שלנו מנוחה איז אנדר-רייטד ולרובנו קשה לפרגן אותה לעצמנו. אז אני משתדלת להגדיר לעצמי ציפיות ריאליות מהיום שלי, ולשלב בין זמנים של עבודה מרוכזת לזמנים של ממש מנוחה והתנתקות מהמשימות.
רגע, לא הבנתי, את משריינת לך זמן לנוח??? באמצע היום?? מצד אחד זה ממש מתחבר לי לקונספט של התכנון הפאסימי שלי. רק שאצלי אני מסתכלת על הזמן הפנוי כזמן לדחוף בו עוד דברים שלא היו בתכנון ואצלך את ממש נחה בזמן הזה?? סיימת הכל - יש לך דברים שתכננת למחר ואת יכולה להספיק היום עוד - ואת נחה??
שכחתי לרגע שפולניות לא נחות… והאמת, עם כל הכוונה הטובה שלי, גם אני לעיתים רחוקות מצליחה ממש לנוח במובן של אשכרה לא לעשות כלום. אבל אני כן משתדלת בין סשנים של עבודה על המחשב לתת למוח שלי לנוח. כלומר המנוחה יכולה להיות בזמן שאני עושה כלים, מנקה, מכינה אוכל, עושה ספורט או כל דבר שלא מצריך מאמץ מחשבתי. פייסבוק לצורך העניין זה לא באמת מנוחה למיינד, כי הוא בעיקר מציף אותנו בעוד מידע ומעורר בנו כל מיני טריגרים רגשיים שלא תמיד אנחנו שמים לב אליהם.
טוב, כשאת מסבירה את זה ככה זה יותר הגיוני, זו דחיינות פרודוקטיבית בעצם.
אז אני גם משתדלת לעשות הפסקה ארוכה בצהריים בלי למהר לחזור מייד למחשב. ובין משימות קטנות, משתדלת לקום מהמחשב, ולו לכמה דקות. זה שאני גרה מול הים מאוד עוזר לזה :) אבל גם בעיר אפשר פשוט לעשות סיבוב מתחת לבית או אפילו בתוך הדירה. זה מדהים איך האקט של להתרחק ולו לכמה דקות עוזר לקבל בהירות על משהו שהיינו תקועים בו, או פשוט מאפשר לחדש כוחות.
ובהקשר של להכניס דברים שלא היו בתכנון - אני גם נוטה לעשות את זה. כלומר אם אני מסיימת את המשימות שלי או מתפנה לי זמן - אני נוטה ישר לחשוב מה אני רוצה להספיק בזמן הזה. לפני כמה חודשים קלטתי שזו באמת הציפיה שלי מעצמי - בכל רגע פנוי להיות פרודוקטיבית. לפעמים זה מקדם ולפעמים זה רק מפריע לפרודוקטיביות.
אוקי, אז לא כל הזמן פרודוקטיבית אבל מה כן?
אז אני משתדלת לשים לב למידת האנרגיה שלי ולחוש אם באמת יש לי אנרגיה לעוד משימה עכשיו או שזה זמן רגע לנוח. אני גם רואה שמתוך המנוחה, אפילו אם כמה דקות, נובע בי הדבר הבא לעשות; מתעורר איזה רצון לעשות משהו. אבל אם אני מנסה להחליט מהמיינד ולדחוס כמה שיותר, באיזשהו שלב האפקטיביות יורדת וזה נהיה פול גז בניוטרל. כלומר עשייה עם יותר מאמץ, ואולי בכלל לא המשימה הכי מועילה שיכולתי לבחור לאותו זמן. אבל בקצרה - כן, אני גם עושה דברים שלא תכננתי. ואני רואה שדווקא זה שאני מתכננת פחות משימות מאפשר לי להספיק יותר.
אז אם את בעצם מנסה לתכנן כמה שפחות - איך את בוחרת במה להתמקד? זה בעצם מאוד קשוח לשים בצד את כל המיליון חלומות ולבחור רק אחד להיום.
נכון!!! אני כ"כ שמחה שאת אומרת את זה. סוף סוף מישהו מבין. זה באמת ה-אתגר שלי. אז איך אני בוחרת…? האמת שלאחרונה יותר ויותר מתוך הקשבה פנימית. איכשהו בבוקר אני קמה עם איזו בהירות על מה אני רוצה לעבוד היום, או שהבהירות מגיעה תוך כדי כתיבת או הליכת בוקר. זה שאני מצמצמת את הרשימה השבועית עוזר לזה.
רשימה שבועית? מה זה אומר? איך את בונה אותה ואיך את מצמצמת אותה?
יש לי במרווין (מערכת לניהול פרויקטים) משהו שנקרא מאסטר-ליסט; כל הפרויקטים שאני רוצה לעבוד עליהם בחודשים האחרונים. להסתכל על כל זה במהלך השבוע זה מציף. אז התחלתי לעבוד עם רשימה מצומצמת יותר של פרויקטים ומשימות שאני רוצה להגיע אליהם השבוע. אחת לשבוע אני עושה סקירה שבועית, ואז מעבירה את הדברים האלו לרשימה השבועית, ועליה אני מסתכלת במהלך השבוע. בגלל שתמיד הרשימה הזו יותר ארוכה ממה שבאמת אפשר להספיק בשבוע, לאחרונה החלטתי עם שאני מפסיקה לבנות אותה מחדש כל שבוע, ופשוט עוברת עליה בסקירה השבועית ומבהירה את הצעדים הבאים. עד שאסיים את מה שנמצא בה. (וויש מי לאק)
רגע, לא הבנתי - מגיעים לך רעיונות חדשים לראש - איפה את שמה אותם?
אני רושמת את הכל במרווין או באיירטייבל ששם אני מרכזת רעיונות לתוכן. אני פשוט לא עוברת על הרשימות האלו ביומיום. אני חייבת להודות שלפעמים אני עושה גם דברים שלא ברשימה, כי פתאום הגיע השראה אליו וזה זורם בטבעיות. זה משהו שאני עוד לומדת - מתי כן ללכת עם הספונטניות כי באמת עכשיו זה הזמן הנכון, ומתי זה התלהבות שמסיחה אותי ממשהו שיותר חשוב שאעבוד עליו.
הרבה פעמים מה שאת קוראת לו ספונטניות והתלהבות הוא דווקא באמת יצר הרסני שבא להפריע כי הפרויקט הקודם קצת תקוע ונמצא בחלקים הקשים שלו. זה באמת בעייתי להבחין מתי אנחנו הולכים אחרי ההשראה ומתי אנחנו בורחים ומדחיינים דרך זה. איך את בעצם יודעת מתי הפרויקט הקודם נגמר ואפשר להתחיל אחד חדש? הרי יכול להיות גם שהוא פשוט לא טוב ועדיף לזנוח אותו. אני זוכרת שבמשך שנים רציתי ללמוד לתפור ובסוף כששיחררתי את המכונת תפירה שלי הרגשתי הקלה עצומה. מצד שני יש לי מקורצץ שהספר שלו כל כך מלחיץ אותו שכל יומיים יש לו פרוייקט חדש ואני צריכה לפקס אותו חזרה. איך יודעים מתי זה זה ומתי זה השני?
את שואלת אותי? נראה לי שאת יכולה ללמד אותי :)
די, תמשיכי :)
זה באמת טריקי, ואין תשובה אחת לדעתי. זה כרוך במודעות עצמית והיכרות עם עצמנו, בזיהוי הדפוסים שלנו ומה שמפעיל אותנו. גם לסטות לדברים שהם הסחה זה חלק מהתהליך הזה של ללמוד את עצמנו. בכלל אני חושבת שללמוד איך להיות פרודוקטיבי זה מסע חיים, זה לא משהו שלומדים בסדנת סופשבוע ונגמר הסיפור.
אני ממש מתחברת לרעיון שזה מסע לחיים. אני מרגישה שאפילו שאני סופר יעילה ופרודוקטיבית אני כל הזמן לומדת עוד ועוד צורות להיות יותר יעילה ויותר פרודוקטיבית.
מה שכן יכול לעזור זה לשאול את עצמנו מאיזה מקום אני רוצה את מה שאני רוצה. האם כי נראה לי שזה יהיה נחמד, שזה רעיון טוב, שזה מה שצריך או סיבה כלשהי אחרת שבאה מהמיינד (מניחה שזה מה שהיה לך עם התפירה). או - האם זה באמת משהו שמלהיב אותנו ויש לנו אנרגיה אליו עכשיו. וכשמדובר במשהו שבאמת מלהיב אותנו, כמו הרעיונות המלהיבים של המקורצץ שלך (הכי מכירה את זה!), אז נראה לי שמה שעוזר זה לחזור למיקוד שלנו (ובכלל להגדיר כזה, אם עוד לא עשינו). למשל במקרה שלו - הספר. ואז על כל רעיון חדש לשאול מה זה יצריך ממנו, והאם זה יהיה על חשבון מה שבחרתי להתמקד בו.
את צודקת שרעיונות מלהיבים יכולים להיות דרך מתוחכמת להימנע ממשהו שמלחיץ אותנו (הגרסה הפרודקוטיבית של דחיינות :) ). ובכללי דחיינות תמיד יושב על איזשהו רגש לא נעים שמנסים להימנע ממנו. אז אם באופן עקבי עולים דברים שמסיחים מהדבר שבו החלטנו להתמקד, שווה גם לחזור להתחלה - למה בכלל אני רוצה לעשות את זה? מאיזה מקום? איך ארגיש כשאסיים? ואם רואים שזה באמת מלהיב והרצון לעשות את זה מגיע מבפנים (ולא כי לכתוב ספר זה דבר נחשב וכדאי שאעשה את זה), אז לשאול שאלות כמו: מה מלחיץ אותי שם? מה אני מפחד שיקרה? בעצם ליצור בהירות ואיוורור לרגשות ולמחשבות שנמצאים שם. לפעמים דחיינות היא גם כי הפרויקט גדול מדי ופשוט צריך לפרק אותו לצעדים פשוטים יותר. ואת זה אני יודעת שאת עוזרת למקורצצים שלך לעשות.
אז לסיכום בעצם את אומרת שהחקירה מתחלקת ל2: א. לבדוק מה המוטיבציה שלי לעשייה. ב. בהנחה שהמוטיבציה שלי ראויה בעייני - מה מפריע לי להתמקד ומה יעזור לי להתמקד בכל זאת.
אני גם אומרת שצריך לשים לב מתי צריך לנוח.
כן, אנחנו נוריד את החלק הזה בעריכה. אני לא רוצה שהמקורצצים שלי יקבלו רעיונות על לנוח.
תודה רבה לך מיכל שהטרחת אותי לארח אותך!