אני תמיד צודקת

'לא בא לך לסדר? גם לי לא בא,' אמרתי לבת שלי. 'אבל מה לעשות שלא רואים יותר את הרצפה? איפה תשחקי, על הירח?'

"וואי את אשכרה לא מדחיינת כלום, אה?" האמת שזה לא מדויק. פשוט יש לי שיטה לדחיונים.

"מי כתב את ההוראות הנוראיות האלו?" צעקתי בזמן שניסיתי להרכיב כיסא נדנדה להורים שלי. הייתי צריכה לפרק ולהרכיב אותו שלוש פעמים.

אני מודה שזו היתה החלטה לא חכמה. סוף הסמסטר האחרון שלי באוניברסיטה, ובדיוק אז התחלתי לשחק במשחק חדש. נכנסתי ל-5 דקות, והשעון הראה שעברה שעה.

סבתא סיפרה לי על חייט שאהב הכל בעבודה שלו חוץ מדבר אחד: להשחיל את החוט למחט. אז הוא מצא פתרון. פתרון שעלה לו בשעות.

15 פעמים צפיתי בהמילטון, 11 פעמים הלכתי לנונו. כשאני אוהבת משהו אני בעד שיחזור על עצמו בדיוק אותו דבר. אבל יש סוג אחד של חזרתיות שממש מרתק אותי.

הכי מתסכל אותי בתואר שהקורסים נמשכים חצי סמסטר במקום סמסטר שלם. יש אנשים שבטוחים שזה יותר יעיל ככה. אבל לא כל דבר שהוא יעיל הוא גם מועיל.