אני כבר מזמן יודעת שדופאמין (והמרדף אחריו) הוא חלק בלתי נפרד מהדחיינות של מקורצצי.
גמילה מדופאמין צצה לה כטרנד חדש, וכקרציה אחראית ומסורה חשתי חובה מוסרית ללקוחותי לבדוק הכצעקתה. וגם, אתם יודעים, כבת אדם שמכורה לדופאמין בעצמה. אבל בעיקר בשביל הלקוחות. באמת. בשבילי אני לא צריכה כלום.
פרולוג - מה הסיפור עם הדופאמין הזה ולמה צריך להגמל ממנו?
הטענה המרכזית לטובת גמילה מדופאמין היא שבגלל שאנחנו מכורים לדופאמין (החלק הזה במוח שמגיע מסיפוק מיידי, הוא גורם לנו להמשיך לראות עוד פרק ונטפליקס ועושה לנו נעים כשאנחנו מדחיינים ונהנים, רחמנא ליצלן), אנחנו לא מצליחים לעשות שום דבר יעיל בחיים שלא משחרר מספיק דופאמין. השיטה טוענת שמי שרוצה להיות יעיל יכול לעשות גמילה של יום מכל הדברים המהנים שמעלים לו את הדופאמין ואז הוא יגלה את כוח העל שלו לשבת ולהתרכז. נשמע כל כך פשוט שלא ברור איך לא עלו על זה קודם.
אז איך עושים את זה? טוב, כרגיל באינטרנט, יש הרבה דעות (אני מזכירה שרק הדעה שלי נחשבת. אבל יש הרבה דעות). החוקים לתהליך הגמילה משתנים בין מקורות שונים ונעים בין ויתור על מסכים וסמים אחרים (כמו דתיים בשבת), ויתור על מסכים ואינטראקציות חברתיות וקפה (כמו חופשה), ויתור על הכל ולשבת לבהות ולעשות מדיטציה כל היום (כמו ויפאסנה).
בכל החיפושים שלי באינטרנט ובספרות, אגב, לא מצאתי מחקר אחד שתומך בתיאוריה הזו. מסתבר שהגמילה הזו היא המצאה של איזה יוטובר ואף אחד שם בסיליקון ואלי לא טרח לחקור אותה בצורה מסודרת עדיין. מצד שני על ההשפעות של ויפאסנה וחופשות היו המון מחקרים שאומרים שאם עושים אותן כמו שצריך הן מאוד משפרות את איכות החיים. בסופו של יום לא המציאו פה שום דבר חדש, אבל הטרנד סוחף את עולם הסיליקון ואלי ואני יצאתי לבדוק אותו בעצמי ולדווח.
אני מכירה את עצמי די טוב, ואין לי שום ספק שהפעולה שמזרימה הכי הרבה דופאמין למוח שלי היא לנדנד לאנשים, במיוחד שזה קורה בפלאפון. מכיוון שבשבתות אני לא עובדת ומנדנדת רק לבני ביתי, הבנתי שהכי נוח יהיה לעשות את הגמילה בשבת. בחרתי בורסיה של שבת נטולת מסכים בלבד.
אני לא יודעת אם ברור לכם כמה הויתור על מסכים הוא קריטי לי. אתם מכירים את כל הילדים שיושבים כל היום מול המסך? אז ככה אני. אני כל היום מול המחשב שלי ועם הפלאפון צמוד לכף ידי כאיבר נוסף מאיבריי. מתקרצצת למלא אנשים, לומדת וכותבת לכם תכנים מעניינים לקרוא ומתכתבת ומפיקה את כל העולם. אז מעבר לזה שאני אצטרך לתכנן היטב שלא יזדקקו לי בזמן הגמילה, שבת הגמילה תהיה הפעם הראשונה שאני נדרשת לשעשע את עצמי ללא עזרה של דברים שזוהרים בחושך.
כשסיפרתי לילדים הם הזדעזעו והביטו בי במבט של גועל. הקטנה מחתה על זה שביקשתי לא להפעיל טלויזיה בסלון (יש לה אייפד ולפטופ משל עצמה, כן?). הגדול שאל מה אני אעשה כל היום? ובכן - שאלה מצויינת. וכשהיא שאלה בדאגה "ומה אם תשתעממי???" ניסיתי להסביר לה ששעמום זה טוב והרעיונות הכי טובים באים כשמשתעממים אבל היא חזרה לאחד המסכים שלה תוך כדי ולא הקשיבה לי.
פרק 1: יום שישי - ההכנות ליום הגמילה
יום שישי היה יום של הכנות לקראת הגמילה, ובו ניסיתי לחשוב ולתכנן מה חשוב לי לעשות לפני. הדבר הראשון שחשבתי עליו הוא שאת התכנון השבועי (שאני עושה כל שבוע בשבת) כדאי שאני אעשה היום כי מחר לא אוכל. אחרי זה קצת דאגתי כי יש לי חברה בלונדון שיש לה יומולדת בדיוק בשבת ושלחתי לה מתנה שתגיע אליה מחר (איזה דברים מגניבים יש לשלוח בלונדון, זה לא להאמין), ואיך אני אוכל לענות להודעת התודה הנרגשת שלה ב"זה? זה כלום, שום דבר ממש" אם אני אהיה נטולת מסכים. כמו כן, חיפשתי לי מחברת יפה לכתוב בה לאורך היום, בחרתי לי ספר לקרוא, הדפסתי את המתכון לאוכל שרציתי להכין באותו יום, אבל רגע- איך אני אבשל בלי מוזיקה? נו שוין.
מאוד מתרגשת לגבי מחר, הלוואי ואחרי כן רמות הדופאמין שלי יהיו כל כך נמוכות שהחטא ועונשו ירגיש לי כמו בינג' של בנות גילמור.
פרק 2: שבת בבוקר - יומן גמילה
9:00 - קמתי. כולם עוד ישנים. הכנתי לי קפה. ואני תוהה - מה עושים ביחד עם הקפה כשאין הודעות לבדוק?
עכשיו - כדי להדגים לכם מה זה דופאמין ואיך הוא עובד:
איך הקרציה תתמודד עם המחסור במסכים? האם היא תנוח סופסוף? (כנראה שלא) האם רמות הדופאמין שלה בגוף ירדו? (אממממ לא בטוח) כל זאת ועוד - בפרק הבא!
(תראו איזה דופאמין ישתחרר לכם בגוף כשתלחצו - ממש כמו בנטפליקס!)