איך לכתוב דוקטורט, ולמה החלטתי שלא
"אם אני באה יום אחד ואומרת לך שאני רוצה לעשות דוקטורט, אני בונה על זה שלא תרשה לי." זה מה שאמרתי לו. כי "בעלי לא מרשה לי" הוא התירוץ הכי נוח בעולם. ואז, ליתר ביטחון, אמרתי גם לאורן, הבסטי שלי: "אם הוא בטעות ירשה לי לעשות דוקטורט, תזכירי לי שאני לא רציתי לעשות דוקטורט." וככה וידאתי, בצורה מאוד ברורה, שדוקטורט לא יהיה פה.
עכשיו, כשסיימתי את התואר השני השני שלי, זה נורא נוח. לכל מי ששואל "מתי הדוקטורט?" אני עונה בפשטות שאני לא יכולה, בעלי והבסטי שלי לא מרשים לי.
העניין הוא שאף פעם לא רציתי לעשות דוקטורט. לכל אחד מהתארים שלי היתה סיבה ברורה ומוצדקת. תואר ראשון בקולנוע הלכתי ללמוד כי רציתי לעבוד בזה ואני מאמינה בערך של להתמקצע במשהו לפני שעובדים בו. תואר שני בתכנון ערים הלכתי ללמוד כי סיימנו את הצילומים של "מורעלים" ויהודה נכנס לגן והבנתי שאני לא רוצה לעבוד בקולנוע וחיפשתי משהו לעצמי שאינו אמהות וזומבים. תכנון ערים היה נראה מספיק רחוק משניהם. ומנהל עסקים הלכתי ללמוד כדי לשפר את הקרציה מפולניה, העסק שלי. הרגשתי שחסר לי המון ידע באיך לנהל עסק והיה לי חשוב ללמוד כמה שיותר כדי להבין עסקים לעומק.
מה בעצם נותן דוקטורט?
ונכון, היתה לי אפשרות לעשות דוקטורט באיך לשפר את העסק במקום תואר שני. אבל מה בעצם נותן דוקטורט? אם אין לך כוונה לעסוק ברפואה, תואר דוקטור מכשיר אותך למקצוע אחד: להיות אקדמאי. לעבוד באקדמיה. וזה נהדר, למי שרוצה את זה. אבל אני רוצה להיות קרציה.
לעשות דוקטורט זה לפחות שלוש שנים של התמסרות טוטאלית. אנחנו מקרצצות ללא מעט אנשים שכותבים דוקטורט, אז אני יודעת בדיוק מה המחירים. כמה שנים של עומס, מתח וחרדה ומנחים זוועתיים. כל כך חשוב להיות בזה מהסיבות הנכונות, כי אחרת זה מוביל לצער רב. "כי בדיוק סיימתי תואר שני והכי הגיוני להמשיך" היא לא סיבה כזאת. ו"כי אחר כך כבר לא יהיה לי כוח להתחיל שוב" גם לא.
כמה דברים אנחנו עושים ככה, רק כי הם השלב הבא?
וכמה דברים אנחנו עושים ככה, רק כי הם השלב הבא או כי אנחנו מפחדים לעצור ולגלות שנשארנו מאחור? תואר אחרי תואר, קורס אחרי קורס, עוד הסמכה כי לכולם בלינקדאין כבר יש, עוד תעודה שנתלית על הקיר ואף אחד מעולם לא ביקש לראות, עד שיום אחד יש לך ביד דוקטורט ואין לך מושג מתי בעצם החלטת שרצית אותו. ולמה. כי לא החלטת. היה שם עוד שלב בסולם, אז טיפסת. כי ככה עושים.
אז אם יש לך איזה "דוקטורט" משלך שתקוע לך במסלול בתור "השלב הבא" (דוקטורט כמטאפורה, זה ממש לא חייב להיות דוקטורט. זה יכול להיות הספר שכולם מצפים ממך לכתוב, ללמוד נהיגה ולהוציא רישיון, לעשות ילדים ו…הבנת את הרעיון) - אז יש לי שאלה אחת קטנה: באמת בא לך להגיע לאן שזה לוקח? ממש ממש להיות במקום הזה שאילו יהיו החיים שלך? או שפשוט מישהו פעם אמר לך שזה מה שעושים?
דרך אגב, אני ממש לא מבסוטה מהתואר עצמו, ויש לי כבר מספיק תארים כדי לדעת להשוות. הוא יצא די שטחי, והאקדמיה כרגע במצב על הפנים. אבל ההחלטה שלא יהיה עוד אחד? מזה אני מבסוטה בטירוף. ההחלטה הכי טובה שקיבלתי בקשר להשכלה שלי, אם יורשה לי (ויורשה לי. זה הבלוג שלי).
קריאה נוספת: דחיינות חיובית, מתי דווקא כדאי לדחות · קרצוצים על גאווה וחלומות אחרים · מסלולי הקרצוץ שלנו
הפוסט הזה פורסם במקור כניוזלטר השבועי של הקרציה, ב-11.7.2026. רוצה לקבל את הניוזלטר כל שבוע ישר למייל לפני כולם? להצטרפות
