אני תמיד צודקת

מיהרת להכין למנחה את ההערות למצגת, התרוצצת, הזעת. ואז גילית שהוא בכלל בחופש שבועיים והיה לך את כל הזמן שבעולם.

תמחקי עכשיו לפחות שלוש משימות מהרשימה של היום, ממילא אין לך זמן אליהן. כי גם הזמן שלך וגם שלי ייגמר. לא היום, אבל הוא נגמר כל יום קצת.

'לא בא לך לסדר? גם לי לא בא,' אמרתי לבת שלי. 'אבל מה לעשות שלא רואים יותר את הרצפה? איפה תשחקי, על הירח?'

"וואי את אשכרה לא מדחיינת כלום, אה?" האמת שזה לא מדויק. פשוט יש לי שיטה לדחיונים.

"מי כתב את ההוראות הנוראיות האלו?" צעקתי בזמן שניסיתי להרכיב כיסא נדנדה להורים שלי. הייתי צריכה לפרק ולהרכיב אותו שלוש פעמים.

אני מודה שזו היתה החלטה לא חכמה. סוף הסמסטר האחרון שלי באוניברסיטה, ובדיוק אז התחלתי לשחק במשחק חדש. נכנסתי ל-5 דקות, והשעון הראה שעברה שעה.

סבתא סיפרה לי על חייט שאהב הכל בעבודה שלו חוץ מדבר אחד: להשחיל את החוט למחט. אז הוא מצא פתרון. פתרון שעלה לו בשעות.

15 פעמים צפיתי בהמילטון, 11 פעמים הלכתי לנונו. כשאני אוהבת משהו אני בעד שיחזור על עצמו בדיוק אותו דבר. אבל יש סוג אחד של חזרתיות שממש מרתק אותי.

הכי מתסכל אותי בתואר שהקורסים נמשכים חצי סמסטר במקום סמסטר שלם. יש אנשים שבטוחים שזה יותר יעיל ככה. אבל לא כל דבר שהוא יעיל הוא גם מועיל.

יש מטלות שאנחנו דוחים לא כי הן קשות ולא כי אנחנו פוחדים, אלא פשוט כי הן משעממות. ולשעמום הזה יש לי טריק אחד קטן.

בראיון ברדיו המנחה דניאל טען שאתה חייב למצוא במשימות את הריגוש, אחרת לא תעשה אותן. אוי, כמה צחקתי. בלב, כדי שלא ייעלב.

"אוקי, אז יש לנו מטרה", אוליביה הנהנה, חצי בפחד. מדובר, בלי הגזמה, בטונות של חומר. 750 עמודים ב-75 ימים. במתמטיקה.

מקורצצת ביקשה שאנזוף בה בפומבי אם לא תלך לחדר כושר. עניתי לה "אני לא מרשה לך להתאמן השבוע". אני קשוחה, אני יודעת.

אני אולי נראית חסונה, אבל ההיסטוריה האישית שלי מלאה בחרדות. ככה אני מתגברת עליהן אחת-אחת.